הצופן הגנטי: “במוצאי שבתות אימא אסרה עליי ללמוד והכריחה אותי לצאת עם חברים”

שנים רבות לפני שמונה להיות נציב שירות המדינה התבלט פרופ’ דניאל הרשקוביץ’ כאחד מבכירי המתמטיקאים בעולם בכלל ובישראל בפרט. בהמשך נכנס לפוליטיקה, היה יו”ר ‘הבית היהודי’ ושר המדע ואח”כ נשיא אוניברסיטת בר-אילן. דוד חרמץ שמע ממנו בראיון את תגובתו לביקורת עליו, שהוא נכנע בתפקידו כנציב לתכתיבי נתניהו. הוא גם הסביר למה תקף את המשנה ליועמ”ש דינה זילבר ומדוע הגן על המועמד לפרקליט המדינה עמית איסמן

“נולדתי וגדלתי בחיפה כל ימי חיי. אם אבא שלי לא היה נפצע קשה במלחמת העצמאות, רוב הסיכויים שמסלול חיי היה בחולון”, אומר פרופ’ דניאל הרשקוביץ’ (67) נציב שירות המדינה. “אבא שלי, דוד, ומשפחתו נלקחו מביתם בטרנסילבניה הונגריה, אל אושוויץ. רק אבי, שהיה בן 16, היה כשיר לעבודה וניצל מתאי הגזים. לאחר השואה עלה לארץ והתגורר אצל דודתו בחולון שם הכיר את אמי, נעמי, אף היא ניצולת שואה. במלחמת העצמאות נפצע קשה בחטיבת גבעתי. ידו התרסקה והרופאים עמדו לכרות אותה. אבל אז עצר בעדם רופא צעיר, מתנדב יהודי מקנדה. הוא ביצע את השתלת העצם הראשונה במדינה”. 

ידו של האב לא חזרה לתפקד עוד כפי שתִפקדה, אבל תקופת האשפוז הארוכה של האב החזירה לו את אביו, סבא של דניאל. “באחד האשפוזים שכב במיטה לידו חייל פצוע, שעלה ארצה מהאזור בו התגורר אבי בהונגריה”, אומר הרשקוביץ’. “פתאום הוא שואל: תגיד, אתה במקרה קשור למשה הרשקוביץ’ מהעיירה אילונדה? ואבא עונה לו: ברור. אני הבן שלו”. 

ואז אל מול עיניו הפעורות מתדהמה של דוד הרשקוביץ’ מספר לו הפצוע מהמיטה הסמוכה כי אביו ניצל, התחתן בשנית ואף נולד לו ילד. הבן הנדהם פנה לסוכנות היהודית, שדאגה להעלות לארץ את אביו ומשפחתו החדשה. 

“כנכה צה”ל”, ממשיך הרשקוביץ’, “משרד הביטחון דאג לאבי לעבודה ולמגורים, אלא שהם היו בחיפה. תחילת עבודתו במשרד המסחר והתעשייה הייתה כפקח בתקופת הצנע. מדי יום הוא עלה בצ’ק-פוסט על אוטובוסים, כדי לוודא שאזרחים לא מבריחים ממושבים וקיבוצים ביצים ועופות, שהיו מעבר לקיצוב שקיבל כל אזרח. בהמשך הוא מונה להיות אחראי על המל”ח (מחסן לשעת חירום) בצפון הארץ.

“בית ילדותי היה ברחוב עבאס בשכונת הדר. זה היה רחוב עם נוכחות מאוד משמעותית של ערבים נוצרים. שלושה פרופסורים יצאו ממנו: פרופ’ דאוד באשודי, שהיה גר 300 מטר ממני ושהזדמן לי לעבוד איתו בטכניון; פרופ’ מסעד ברהום, כיום מנהל בית החולים נהריה – הוא היה גר בבית שלנו ממש, אבל בכניסה השנייה; ואני הוא הפרופ’ השלישי מאותו רחוב”. 

“הייתי ילד שקדן, יש שיאמרו חְנון”, הוא אומר בחיוך, “את תיכון ‘יבנה’ סיימתי בגיל 16.5 כי קפצתי פעמיים שכבה: בגיל חמש נכנסתי לבית הספר ובסוף כיתה ט’ קפצתי לי”א”.  

אבל מתברר שהייתה מי שהציבה גבולות  ל’חנון’ בכל הקשור ללימודים. אימא שלו. “אִמי הייתה אשת חינוך ופסיכולוגית דגולה ונערצת. היו לה כמה עקרונות חינוכיים ואחד מהם היה איזונים. ומשום כך אני זכיתי להוראה יוצאת דופן: היא אסרה עליי ללמוד במוצאי שבתות. ‘צא לבלות עם חברים’, הייתה אומרת לי. ‘אתה לומד כל השבוע מספיק קשה'”. 

ואז, בעודה טורחת במטבח, הוסיפה שמעונה, אשתו של הרשקוביץ’, כמה משפטים מעניינים על דמותה: “אימא של דני הייתה אישה מחוננת בכל התחומים. היא הִנדסה אותו. בנתה אותו במשך שנים מערכים וממרכיבים שונים במינונים מדויקים”. 

“אמרתי לך מקודם שאימא שלי הייתה דמות נערצת”, מוסיף הרשקוביץ’. “אני רוצה לחדד: לא רק נערצת עליי. גם על תלמידיה ותלמידיה לשעבר. יום אחד הגיעו אל ביתנו בחור ושני הוריו. מתברר שהבחור, שהיה שנים רבות קודם לכן תלמיד שלה, התאהב במישהי ורצה לשאת אותה לאישה, אבל הוריו התנגדו. היא לא הייתה מספיק מיוחסת עבורם. התלמיד וההורים הסכימו שאימא שלי תשמש כ’בוררת’ בסוגיה הזו והזמינו את עצמם אליה”.

 הסוף, למי שממש חייב לדעת, היה טוב. החתן שבר את הכוס. 

בסיום לימודיו בתיכון הלך הרשקוביץ’ ללמוד בישיבת ‘מרכז הרב’ בירושלים, אבל אז נרשמה במסלול חייו תפנית חדה ולא צפויה: “כתשעה חודשים אחרי שהתחלתי את לימודיי שם, בחודש מאי, דפק על דלת ביתנו מי שהיה אז דיקן הפקולטה למתמטיקה בטכניון, פרופ’ עזריאל אביתר, ואמר להוריי שהתרשם מהיכולות שלי. כשנה קודם לכן התמודדתי באולימפיאדת מתמטיקה בטכניון וזכיתי במקום השלישי. בעקבות כך הציע פרופ’ אביתר הצעה שקשה לסרב לה: שאצטרף כעת – חודש לפני סיום השנה האקדמית – לשנה ראשונה בפקולטה, אבָּחן במבחני הסמסטר השני ואחר-כך אעשה את מבחני הסמסטר הראשון; ואם אצליח בכל המבחנים אעלה ישר לשנה השנייה. במבחני הסמסטר השני קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר מקרב כל הסטודנטים של השנה הראשונה. כיוון שכך החליטו שאין טעם שאעשה כמתוכנן גם את המבחנים של הסמסטר הראשון. עליתי לשנה השנייה”.   

הרשקוביץ בילדותו עם אמו ואחותו

                                               #  #  # 

לאחר שסיים תואר ראשון במתמטיקה התגייס לשירות ב-8200. במהלך שירותו עשה תואר שני ובהמשך גם דוקטורט. ‘על הדרך’ למד לימודי סמיכה לרבנות, רק כי סבתו לחצה עליו בטענה ש”כך מקובל אצלנו במשפחה מדורי דורות”. לאחר מכן קיבל ב-1982 משרה פוסט-דוקטורנטית בטכניון. שנה מאוחר יותר הגיעה אליו הצעה מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון להצטרף כפרופסור לשורותיה. “נתנו לי 24 שעות לחזור עם תשובה”, הוא משחזר. “מצד אחד אי אפשר לסרב לאוניברסיטה מהטובות בארה”ב; מצד שני אני אדם דתי, נשוי עם ילדים. האם יהיו שם תנאים, שיאפשרו לנו לחיות חיי משפחה דתיים? עשיתי בירור ראשוני מהיר והבנתי שכאדם דתי תהיה לי בעיה רצינית שם. יש שם שליח של חב”ד, וזהו. אין שם עוד אורתודוקסים. הרמתי אליו טלפון. ‘אין במקום מקווה; אין בי”ס יהודי; אין תפילות במניין. לא ממליץ לך להגיע’, אמר לי אותו שליח חב”ד. שמעונה ואני ממש בכינו כל הלילה. מה עושים? ואז היא אמרה לי – ‘אל תוותר על ההזדמנות הזו. תן תשובה חיובית. אם השליח של חב”ד מסתדר, גם אנחנו נסתדר'”.

ואיך באמת הסתדרתם, אני מתעניין. “היה קשה, אך מחשל”, הוא עונה. “הילדים הלכו לפאבליק סקול (בי”ס של כלל התושבים; ד”ח), אשתי נסעה יותר מ-100 ק”מ כדי לטבול במקווה. נצמדנו אל החב”דניק ואשתו והפכנו לחברים הכי טובים שלהם. מדי פעם הגיעו עוד דתיים בשבתות והיה לנו מניין”. 

ואז הגיע רגע משמעותי בשיחה בינינו. זה קרה כשהוא סיפר לי שהוריו באו לבקר אותו שם. “ההורים שלי ידעו שהגענו לדירה ריקה. מכיוון שלא היה לנו הרבה כסף קנינו ריהוט בימי ראשון, במכירות של חיסולי בתים. כשאבא שלי ראה את הדירה המרוהטת שלנו הוא שאל: ‘ואת כל זה סידרתם לבד?'”. כשאמר הרשקוביץ’ את המשפט האחרון נשנק לפתע קולו והוא נאבק עם עצמו שלא לפרוץ בבכי. את האמת? קצת הופתעתי. לא הבנתי איך ‘פאנץ ליין’ נטול כל עוצמת רגש, לפחות להבנתי, הצליח לעורר בו פרץ רגשות כזה. הוא הבחין בתדהמתי ומיד, ועם מלוא הכנות, שיתף: “כן, אני אדם מאוד מאוד רגשן. גם העובדים שלי יודעים שקל להביא אותי למצבים של בכי”. מפתיע קצת, אמרתי לו. לא בדיוק הולך עם הסטיגמה של פרופסור למתמטיקה, קר ושכלתני. הרשקוביץ’ קפץ על המשפט האחרון שלי, כמו שריבאונדר זריז קופץ על כדור חוזר: “הסטיגמה הזו באמת לא תקפה אצלי. מה שהיה חשוב לאימא שלי – חשוב גם לי. אני מאמין באיזונים בחיים. אפילו העברתי הרצאות ספציפיות על הנושא הזה בקורסים למתמטיקה. האדם הוא שילוב של שכל ונשמה. ולנשמה שלו מותר ורצוי לבטא רגשות. וכן, כולל בכי”.  

ממי קיבלת את הרגשנות זה, התעניינתי. “תראה”, הוא ענה, “שני הוריי היו אנשים רגשניים, אבל עד שאבי הגיע לגיל זִקנה ראיתי אותו בוכה רק פעמיים. בפעם הראשונה – כשהייתי כבן שבע. חזרתי איתו הביתה ואימא חיכתה לו בקוצר רוח, רק כדי לדווח לו: ‘תפסו את אייכמן’. מעולם לא שמעתי את השם הזה; ומעולם קודם לכן לא ראיתי את אבא שלי בוכה ועוד בעוצמה שלא תיאמן. כדי להבין את הרקע לבכי, אתה צריך לדעת שאייכמן היה גם אחראי על רציחתם של רבים מיהודי הונגריה, משם הגיעו הוריי. 

“הפעם השנייה הייתה במהלך מלחמת ששת-הימים. הייתי כבר נער. חזרתי הביתה וראיתי את אבי ממרר בבכי. חשבתי שקרה משהו לאחיו מאב, דוֹד גרשון, שלחם בירושלים. אבא הרגיע אותי שהכל בסדר איתו והסביר שהוא בוכה מההתרגשות על בשורת שחרור העיר העתיקה. אני, אם לומר את האמת, לא התרגשתי יותר מדי. כי בשבילי הכותל המערבי היה מושג ערטילאי. אבל אתמול הייתי אורח של רב הכותל והוא הראה לי סרט עדכני על חפירות במנהרות הכותל ואני יכול להרגיע אותך, שכשראיתי את הסרט הזה בכיתי…”  

                                              #  #  # 

בשלב מסוים בשיחה הוא אמר לפתע משפט מעניין: “אתה יודע איפה לא ראיתי איזונים בבית של ההורים שלי? בכל מה שקשור לבריחה ממחלוקת; בכל מה שקשור לאהבת השלום”. 

כדי להוכיח את המשפט הזה, הוא שיתף אותי בסיפור משפחתי עתיק יומין: “לאימא שלי היו שני בני דודים, שהיו גם אחים: האחד פרופסור לפיזיקה והשני פרופסור לפילוסופיה. האחד גר בארה”ב והשני בקנדה. והייתה ביניהם שנאה תהומית. נתק מוחלט. הם אפילו לא הרשו לילדים שלהם שיהיו בקשר עם הילדים של השונא. אני זוכר שבכל פעם שאחד מהם הגיע לביקור אצלנו וניסה להתחיל לדבר רעה על אחיו, ההורים שלי לא הסכימו לשמוע אותו, תוך שהם מצטטים בפניו פסוק מתהילים: ‘וחרפה לא נשא על קרובו’. אימא שלי הטילה עליי לנסות ולהשכין שם שלום. הצלחתי הצלחה חלקית. שני האחים נפטרו, מבלי שהחליפו מילה – אחד עם השני; אבל זכיתי להגשים במקצת את צוואתה, בכך שיישרתי את ההדורים בין הילדים של שני האחים השונאים”. 

ולמרות זאת הרשקוביץ’ הודה בפניי שלו עצמו יש שונאים. זה קרה כשהגענו בשיחה לתפקידו הנוכחי – נציב שירות המדינה. כחלק מההכנה העיתונאית לקראת הראיון עברתי גם על הערך ‘דניאל הרשקוביץ’ בוויקיפדיה. ב-22 בנובמבר השנה הייתה כתבה ביקורתית נגדו בדה-מרקר. שיתפתי אותו שכבר באותו יום טרח מישהו להוסיף את עיקרי אותה כתבה לערך שלו. “אתה יכול להיות בטוח שמי שעשה את זה הוא שונא שלי”, הוא הגיב באי נוחות בולטת והוסיף: “וכן, יש לי גם שונאים”. לשאלת המשך מתבקשת שלי הוא ענה: “אין לי מושג למה יש לי שונאים. בטח בגלל קנאה בי ואולי גם בגלל סיבות אחרות”. 

נוף למפרץ חיפה. הרשקוביץ במרפסת ביתו. צילום : דוד חרמץ

לאחר המפגש בינינו חיפשתי את התשובה לכך בטוקבקים שנכתבו בסיומן של אין-ספור כתבות, אשר נכתבו עליו במהלך השנים. לא מצאתי באותם ארונות ציבוריים שלדים משמעותיים או אקדחים מעשנים. אבל הייתה שם ביקורת אחת, שאפשר לראות בה קצה חוט. “אין חולק שפרופ’ הרשקוביץ’ הוא גאון מתמטי בסדר גודל עולמי. הבעיה היא שהוא מלא מעצמו בשל כך”, לשון אותו טוקבק.

לא הייתי זקוק לטוקבק הזה, כדי לשים לב שהרשקוביץ’ לא מצניע את הישגיו. “הגעתי במתמטיקה בתחום שלי לשיאים הכי גדולים שיש”, הוא אמר לי בשלב מסוים בשיחתנו. “הפכתי לאחד המובילים בעולם באלגברה לינארית. נבחרתי להיות נשיא האגודה הבינלאומית לאלגברה לינארית. מי שקדם לי בתפקיד זה נחשב למספר אחת בעולם בתחום”. 

ולמרות זאת אין בו, במקביל, גם תכונה שמאפיינת גאונים רבים: הסתכלות מלאת בוז, מלמעלה למטה, על הסובבים אותם, ובמיוחד – לפחות כשמדובר בגאוני מתמטיקה – על אלה שעשו, כמוני למשל, 3 יחידות בגרות במקצוע מדכא זה. הרשקוביץ’ הוא איש חביב ואפילו, כך אני חושד, גם איש רעים להתרועע. איש של אנשים. 

לא רק אני חושב כך. ביוני 2019 כתב אדריאן פילוט כתבה ביקורתית על הרשקוביץ’ ב’כלכליסט’. שני משפטים מעניינים שם תפסו את עיניי: “כלל בכירי הנציבות שנשאלים את השאלה ‘איך הרשקוביץ?’ משיבים כי הוא ‘איש מקסים ונחמד'”. ומיד הוסיף העיתונאי משפט, שעוד נחזור לעסוק בו: “אבל נציב צריך גם עמוד שדרה ונכונות להתעמת”.    

אינדיקציה נוספת, מעניינת וחשובה, להיותו איש שמקובל על הבריות: בשכונת מגוריו של הרשקוביץ’, באחוזה שבחיפה, היה רב שכונה שכיהן 45 שנה. לאחר מותו ב-2002 התכנסו נציגי עשרות בתי הכנסת של השכונה והחליטו פה אחד לבקש מהרב פרופ’ הרשקוביץ’ שייכנס לנעליו הגדולות. הוא הסכים, בתנאי שלא יקבל שכר על משרתו. מאז ועד היום הוא מכהן בהתנדבות במשרה זו. ישנה ‘בדיחה’ יהודית עתיקה, שיונקת משורשים שיש בהם גם נגיעה למציאות כאובה: יהודי גר לבדו באי והקים שם שני בתי כנסת. לשאלה מדוע שניים, הוא השיב “בבית כנסת אחד כף רגלי לא תדרוך”. ומכיוון שמחלוקות אינן נדירות במוסד בית הכנסת – קל וחומר בפורום של הרבה בתי כנסת – הרי שאותה החלטה פה אחד, הוא אירוע שלא יהיה נכון להתעלם ממשמעותו.   

                                              #  #   # 

הרשקוביץ’ נשוי לשמעונה מאז היה בן 19 (“שנינו היינו אז סטודנטים”). הם הכירו בתנועת הנוער ‘בני עקיבא’. לזוג חמישה ילדים, בטווח הגילאים 27  ועד 47. אחת מהן היא השופטת ד”ר פנינה נויבירט. דמי חנוכה יעניקו בשבוע הבא סבא וסבתא הרשקוביץ’ ל-15 נכדים. הם מתגוררים, כאמור, בשכונה המאוד בורגנית אחוזה שבמרום הכרמל בחיפה, בבית דירות מדורגות. דירתם מרובת מפלסים ומדרגות, פשוטה, אך עשירה בספרות תורנית לצד ספרות כללית ומקצועית. בפינה אחת בזווית הסלון הקטן מצטופפים בתוך ויטרינה מיוחדת חפצי אמנות יהודיים עשויים מכסף: פמוטים, גביעי קידוש, חנוכיות. יציאה מהסלון מובילה למרפסת ענקית, הצופה אל מפרץ חיפה (“ביום עם ראות טובה ניתן לראות מפה את ראש הנקרה ואף את דרום לבנון”). 

בשנת 1985, לאחר שלוש שנים באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, התקבל פרופ’ הרשקוביץ’ כמרצה בכיר בפקולטה למתמטיקה בטכניון. בהמשך שימש כדיקן אותה פקולטה ויו”ר הסגל האקדמי במקום.  

בסוף 2008, בעקבות משבר מנהיגות שפקד את מפלגת ‘הבית היהודי’, הוא מונה ליו”ר אותה מפלגה. במסגרתה נבחר לכנסת ה-18 וכיהן מטעמה כשר המדע והטכנולוגיה. “ועדה ציבורית בראשות האלוף עמידרור בחרה בי”, הוא אומר, “אבל המנגנון המפלגתי לא השלים עם זה. ומהיום הראשון ניסו להפיל אותי. בהתחלה רצו שאני ‘רק’ אתפטר מהכנסת. סירבתי. הבנתי שאם אעשה את זה כעבור חודש גם לא אהיה שר. אני זוכר שעיתונאי בא אליי יום אחד ואמר לי: ‘אני מוכן להתערב איתך שעוד חודש אתה לא ח”כ או לא שר או לא שניהם’. האמירה הזו הדליקה אצלי עוד נורה אדומה. ירדו לחיי אז, על בסיס יום-יומי קבוע”. על כך מוסיפה שמעונה: “דני ישב שבעה על אימא שלו והיו שכינסו באותו שבוע פורום, כדי לנסות ולהדיח אותו”.

בסוף אותה קדנציה הגיע הרשקוביץ’ למסקנה שמספיק-זה-מספיק והחליט לפרוש מהנהגת התנועה ומהחיים הפוליטיים. “העולם הפוליטי הוא עולם של שקר ותככנות. עולם של תרגילים. אני טוב בתרגילים אחרים – מתמטיים”. 

סליחה, קטעתי אותו, והעולם האקדמי לא גדוש בפוליטיקה מכוערת? “במתמטיקה”, הוא ענה, “אתה מתקדם לפי ההישגים שלך”. נו באמת, מחיתי, אל תנסה למכור לי את זה. “תאזין עד הסוף ואני מאמין שתבין”, הרעים הפרופסור בקולו ושטח את טיעונו: “יש הבדל אדיר בין מתמטיקה, הנדסה, פיזיקה, לבין מדעי הרוח והחברה. פרופסורים לספרות או פילוסופיה יכולים לבנות מגדלים באוויר. ולכן כל אחד מהם יכול לקבוע על חברו לפקולטה שהוא אידיוט גמור. ולא תדע להכריע מי צודק. במדעים מדויקים, בהנדסה, זה לא ככה. אני אבוא ואספר לך סיפור שהמצאתי טלוויזיה שמעבירה ריחות. תגיד, יופי בוא נריח. ומה אז? במקצעות האלה אני לא יכול למכור לך שטות, שתתברר כשקר בעוד שתי דקות. במתמטיקה כל אחד יכול לבדוק. אי אפשר להתווכח ש-2+2=4. גם אם מישהו שונא אותי, כי הוא מקנא או בגלל שיש לי כיפה או בגלל דעה פוליטית כזו או אחרת, הוא לא יכול להתווכח עם העובדה שאני ניצב איפה שאני ניצב מבחינה מקצועית. יש משפטים במתמטיקה שניסו במשך הרבה שנים להוכיח אותם ולא הצליחו, ואני כן הצלחתי. ברגע שהוכחתי משהו – תאהב אותי לא – זו עובדה יצוקה. ולכן במתמטיקה כדי להתקדם אתה צריך להיות טוב. וטוב במתמטיקה זה דבר שניתן להוכחה”. 

מה שאתה מתאר, אני שואל, ממזער או מנטרל פוליטיקות בפקולטות ה’ניתנות להוכחה’? “תראה, איפה שיש אנשים תמיד תהיה פוליטיקה”, הוא נסוג קצת. “אבל כן, בהחלט, במדעים המדויקים ההישגים שלך, שניתנים להוכחה, ממזערים מאוד את הפוליטיקה באותן פקולטות. שם לא מספיק לך להיות עם יכולת תמרון טובה ועם חברים טובים”. 

התחנה הבאה שלך לאחר העולם הפוליטי, אני מזכיר לו, הייתה נשיאות אוניברסיטת בר-אילן. גם שם אין פוליטיקה? 

“או, בוודאי. בנשיאות אוניברסיטה זה כן קיים. אלא שבמקרה שלי – הם אלה שפנו אליי. ועדיין בזמן נשיאותי אכן היו כאלה שניסו לדחוק אותי ממקומי. וזה לא ייחודי רק לגביי. אבל בשום מקום ובשום פוזיציה לא ירדו לחיי כמו בפוליטיקה. אין מה להשוות בין פוליטיקה אקדמית ובין פוליטיקה פוליטית. זו רמה אחרת של הקזת דם”. 

                                                #  #  # 

 ארבע שנים היה נשיא אותה אוניברסיטה. לאחר תום הקדנציה שלו שם פנה אליו בנימין נתניהו ב-2018 עם ההצעה לשמש כנציב שירות המדינה. 

לשאלה האם לא הרגיש הרגשת שינמוּך, מתפקיד שר ומנהיג מפלגה לתפקיד פקיד ממשלתי, הגם שמדובר בפקיד בכיר, הוא עונה שתי תשובות: פְּלקׇטית ופרקטית. התשובה הראשונה מביאה את סיפורו של סבא רבא שלו, מצד אמו, שהיה בן 80 כשנוסדה המדינה. יומיים לאחר ההכרזה של בן-גוריון הוא הלך ללשכת הגיוס והציע עצמו כחייל בצה”ל. “אבל סבאל’ה, במה תועיל לנו? הרי אתה לא מסוגל לרוץ ולהילחם”, שאל אותו המש”ק בבקו”ם. “נכון”, הוא ענה, “אבל אני יכול לבשל לחיילים אוכל”. הסבא זכה להוקרה רבה על רצונו, אך לא זכה להתגייס. “משום שזו המורשת המשפחתית שלי”, אמר לי הרשקוביץ’, “אין לי בעיה לקבל על עצמי כיום תפקיד פחות יוקרתי ומשמעותי, לכאורה, בהשוואה לשר בממשלה”. 

אבל, כאמור, יש גם תשובה שנייה: “תפקיד נציב שירות המדינה הוא למעשה תפקיד מנכ”ל המדינה או לפחות מנהל משאבי אנוש של המדינה”, הוא מוסיף. “אני חולש על למעלה מ-70 אלף משרות בשירות המדינה. וכל דבר משמעותי – השעיה או מינוי מרָמה מסוימת – מגיע אל שולחני. עבודה כל-כך אינטנסיבית כמו שיש לי כאן לא הייתה לי כשר, כח”כ, כמנהיג מפלגה או כנשיא אוניברסיטה”.   

“נתניהו הציע לי את התפקיד הנוכחי לאחר שניסה למנות לתפקיד את עפרה ברכה, אך לא הצליח להעביר אותה בוועדת המינויים (בין היתר משום שבִתה עובדת כמזכירתו של נתניהו; ד”ח). נכון שהיה לי קשר טוב עם נתניהו, כשהייתי חבר בממשלתו. הוא תמיד ביקש שאׇחוּד לו חידות במתמטיקה. הוא גם מעריך את האנגלית הטובה שלי והרבה פעמים ביקש שאני אהיה הדובר בפגישות רשמיות עם גורמי חוץ. אבל כל זה לא גורם לכך שיש לי מחויבות אליו. אני מחויב לפעול רק לפי כללי החוק”.

בעיתונות הכלכלית בעיקר בדה-מרקר, אני אומר לו, אתה מותקף במחזוריות קבועה, על כך שאתה חלש ומאשר מינויים פוליטיים. הרשקוביץ’ נאנח ועונה: “אין לך מושג כמה אני נלחם מול שרים, ח”כים בכירים בקואליציה, מול היועמ”ש מנדלבליט וגם”, הוא ממשיך את המשפט לאחר שתיקה של כמה שניות, “מול ראש הממשלה. היו הרבה מקרים כאלה. הנה אחד מהם: נתניהו רצה למנות לתפקיד מסוים מישהו, שבבדיקת עומק שעשינו גילינו שיש איתו בעיה לא פשוטה באמינות ובטוהר מידות. חסמתי את המינוי הזה. פעלתי במסגרת תפקידי ועל פי הכללים המצופים ממני בחוק. ואתה יודע מה, פעלתי גם על פי הנחייתו של נתניהו. כי כשנכנסתי לתפקיד הוא אמר לי שהוא מצפה שאפעל על פי מה שהחוק מורה לי. מצד שני דרשתי מהיועמ”ש לממשלה, שיטפל בעבירת המשמעת האחרונה של דינה זילבר, המשנה ליועמ”ש, כשתקפה פוליטית את הממשלה ואת נתניהו. את רוצה לבקר פוליטית? לכי תהיי פוליטיקאית. תעשי את זה מחוץ לשירות הציבורי. אין לך זכות במסגרת כללי תקשי”ר לתקוף את הממשלה ואת ראש הממשלה בעודך בתפקידך”. 

                                             #  #  # 

“אני נמצא במצב מתסכל של לוז-לוז סיטואיישן”, הוא מוסיף. “אם ההחלטה שלי תואמת את מה שרוצה סביבת רה”מ, מיד מאשימים אותי תוקפי נתניהו שאני חלש מול נתניהו ומקבל את התכתיבים שלו. ואם אני מחליט הפוך מזה, תוקפים אותי עיתונאים מהצד השני שאני נכנע לאויבי נתניהו. ולמרות זאת – אין לי אל מול עיניי אלא כללי החוק וכללי תקשי”ר. ואני גם מצפה ודורש שכל עובדי המדינה יעבדו בכפוף לאותם כללים. יותר מזה: אני דורש שהם יהיו כפופים גם לערכים, שאולי הם לא מצוינים בפירוש בחוק. היה מקרה שרופא – שהורשע בפדופיליה – ניגש למכרז בשירות המדינה, וזכה בו. כשנחשפתי למידע הזה ביטלתי את הזכייה שלו. אפילו היועמ”ש של הנציבות התנגד לצעד הזה שלי, בטענה שהמינוי היה כשר לפי כללי החוק. אמרתי לו שהפסילה שלי באה ממקום ערכי. גם אם החוק מאפשר למנות אותו, הנציב יכול להכניס שיקולים ערכיים. אותו רופא תבע אותנו בבית-הדין לעבודה – וזכה. אגב, מי שפסקה לטובתו הייתה שופטת, שגרה לא רחוק ממני. החלטתי ללכת עם זה לבג”ץ, שפסק בסוף לטובת העמדה שלי”. 

מצד שני, אמרתי לו, הרף הערכי שלך לא גרם לך לפסול את עו”ד עמית איסמן לתפקיד פרקליט המדינה, בשל התבטאויותיו המיניות והמיזוגיניות, שהנייר, וגם המסך, אינם סובלים. אפילו שר המשפטים ניסנקורן, בראיון ל’ידיעות אחרונות’ בשבת האחרונה, הדגיש שהדבר הזה לא הפריע לך. “במקרה של איסמן”, הוא עונה, “דובר על שתי התבטאויות בעיתיות, שלא הגיעו לכלל הטרדה מינית. עפ”י הוראת הנציבות הדבר נבדק וטופל משמעתית ע”י מנכ”לית משרד המשפטים לשעבר. גם בסולם ערכים מחמיר, יש עדיין הבדל בין פדופיליה למקרה דנן”. 

תגובות

להשאיר תגובה