למה מי מת?

מתחת לרדאר של המודעוּת הציבורית וסדר היום התקשורתי, מסלול חייהם של גברים רבים – הנמצאים בהליכי גירושים או לאחר שכבר התגרשו – מגיע לדד-אנד (תרתי משמע): הם קורסים ושמים קץ לחייהם # בכמה מדובר? מהן הסיבות שגורמות להם לצעד אובדני זה ומדוע גם נשים ואפילו נשים פמיניסטיות נרתמות לעזור להם ולהשמיע את זעקתם? # תחקיר מיוחד  

הרבה התלבטויות מקצועיות ליוו אותנו לפני שהתחלנו לכתוב תחקיר זה – העוסק בגברים גרושים או כאלה הנמצאים בתהליך ועל המצוקות שלהם – עם איזה סיפור לפתוח: עם סיפורו של גדי (שם בדוי כמו של מרבית המרואיינים בכתבה) שאשתו דאז, גרושתו היום, ניסתה לרצוח אותו? עם סיפורו של יונתן, שגרושתו טפלה עליו שהוא מתעסק מינית עם הילדה שלהם, כדי למנוע ממנו את האפשרות להיפגש איתה? עם ריבי, שחבר שלה התאבד כי לא יכול היה יותר לשאת את מה שעוללה לו גרושתו? או בסיפורו של גלעד, שאשתו בכלל לא רצתה להתחתן עם גבר וכל מטרתה הייתה לגנוב את זרעו? ואולי דווקא כדאי לפתוח עם הנתונים, כמה גרושים מתאבדים בשנה בשל ההתעמרות בהם? 

לאחר התלבטות ארוכה בחרנו להתחיל עם דבריה של אפרת פרנס (שם אמיתי, לשם שינוי…).

פרנס (44) גרושה (“במערכת יחסים טובה מאוד עם בעלי לשעבר”) ואם לארבעה ילדים, שהגדול בן 16 והקטן בן 4.5. לפני כארבע שנים, לאחר גירושיה, הקימה קבוצה חברתית בשם “מחוברים לחיים”, בה חברים, לדבריה, כמה אלפי אנשים. “במסגרת זו נחשפתי לעוולות הנוראות שעושים לגברים הגרושים או כאלה שנמצאים בתהליך הגירושים”. 

מי עושה להם, אני שואל ופרנס משיבה: “הנשים/הגרושות שלהן. אבל הן עצמן מופעלות בהרבה מהמקרים, כמו בתיאטרון בובות, על ידי בעלי אינטרסים כלכליים. למשל, עורכי ועורכות דין לענייני משפחה; או בעלי אינטרסים אחרים, כמו למשל ארגוני נשים ופמיניסטיות מתוסכלות”. 

פמיניסטיות מתוסכלות? אני שואל בהפתעה. 

 “כן, מיד אסביר את דבריי, אבל קודם לכן אתה צריך להבין שיש פה המון פלחים של עוולות, שנעשים להרבה מאוד מהגברים הללו. המון! ואין מי שיגן עליהם. זה לא ייאמן כמה רוע מופנה כלפיהם ועד כמה התקשורת לא עוסקת בזה. לא התקשורת ולא המערכת הפוליטית. והרוע הזה שמופנה אליהם מכריע רבים מהם, שלא יכולים יותר – עד ששמים קץ לחייהם. ולכן אני ניצבת פה וזועקת את זעקתם”. 

וכאן מונה פרנס את אותם פלחים של עוולות, כהגדרתה: מזונות יתר שנופלים על גברים; ניכור הורי; חזקת הגיל הרך; תלונות שווא. 

 “קח את נושא דמי מזונות היתר, שמופל על האבות”, היא אומרת. “החוק הזה נקבע כשהנשים היו קטנות ולא עובדות ותפקידן היה לגדל את הילדים בבית. כשנפרדה החבילה באופן טבעי, ואפילו צודק, המזונות נפלו אז על המפרנס היחיד – הגבר. אבל היום המציאות השתנתה מהקצה אל הקצה. 

“לדוגמה: גבר שמרוויח 10 אלפים שקלים לחודש ואישה שמרוויחה לחודש 6,000-7,000 שקלים. זו דוגמה שהיא בהחלט משקפת את הממוצע. לזוג הממוצע הזה יש שלושה ילדים. יום אחד הם מחליטים להתגרש. הגבר מחויב לשלם מזונות לכל ילד מינימום 1,200 ₪ לחודש. תשלומי מחציות – שזה חצי מכל דבר שהוא מעבר למזונות: חוגים, רופאים, לימודים וכיוצ”ב – עוד 400 ₪ לחודש לכל ילד. יוצא 4,800 שקלים. אה, כן. ויש גם סעיף שנקרא מדור, מלשון דירה שאם הגרושה שוכרת מגורים הוא צריך להשתתף גם בהוצאה הזו. בקיצור, עברנו את ה-5,000 שקלים. להזכירך הבחור שלנו מרוויח 10 אלפים. נהיה לארג’ים ונגיד שזה הנטו שלו. תוריד מהסכום הזה 5 אלפים ותקבל 5 אלפים. יופי, עכשיו מהכסף שנשאר בידו הוא צריך לשלם גם לעצמו – שכר דירה, מזון, חשמל, מים, ארנונה, תחזוקת רכב, דלק מוסכים. ואולי הבחור שלנו, הוא בליין רציני, שרוצה לצאת פעמיים בחודש לדייט? מותר לו? אז איך כל ההוצאות האלה מתכנסות ל-5 אלפים השקלים שנותרו לו? 

“בתכלס לגרושתו, אפילו שהיא מרוויחה פחות ממנו, יש עכשיו יותר כסף מאשר לו. מילא יותר. הנקודה היא שהוא לא יכול לחיות ככה. מוציאים לו את המים מהאקווריום ואומרים לו תמשיך לשחות באין מים. תמשיך לחיות. אבל הוא לא יכול לשרוד כך. ולכן הרבה מאוד שמים קץ לחייהם. וזה עוד מבלי להכניס את סעיפי ההתעללות האחרים שהם עוברים. כמו למשל תלונות שווא. זה פלח מרכזי. עורכי דין אומרים לאישה שנשק יום הדין זו תלונה על הגבר שהוא אלים או מטיל תחושה של אלימות. כן נכון-לא נכון – ברגע שהיא מתלוננת על כך, באופן אוטומטי הגבר נחקר ומוצא נגדו צו הרחקה מהבית. יש מקרים ששוטרים אומרים לגבר אנחנו מאמינים לך, אבל אלה הכללים. אין מה לעשות. 

“אני מכירה גברים עם 20 ו-30 תלונות שווא. יש חוק שאומר שעל תלונות שווא אתה מקבל 5 שנות מאסר. ואם אתה מסית לתלונת שווא אתה אמור לקבל 7 שנים, גם אם אתה עו”ד, שנתן עצה מנוולת ללקוחה שלך. אבל אז באה השופטת עדנה ארבל ואמרה: ‘מה פתאום, אם אנחנו נקפיד על החוק הזה אנשים לא יתלוננו. אז לא נאכוף אותו’. לא ייאמן. הם פשוט לשׁים, כמו עם בצק, את החוק לפי האג’נדה שלהם! 

פמיניסטית ומתקוממת נגד העוולות שנעשות לגרושים. אפרת פרנס
פמיניסטית ומתקוממת נגד העוולות שנעשות לגרושים. אפרת פרנס

“וזה יוצר תגובת שרשרת: מגישים תלונות שווא, כדי להתיש את הגבר וכדי להרחיק אותו מהבית ומהילדים. בשלב מסוים הריחוק הופך להיות ניכור, בוודאי כשהאימא מטפטפת ארס באוזני הילדים, שאבא הורחק מהבית כי הוא אלים או משרה אווירה של אלימות וכיוצא באלה. במילים אחרות: יש לכם אבא דרעק. בהמשך, גם כשכבר מותר לו להיפגש עם הילדים, הרבה מהם לא רוצים לחזור ולהיפגש עם הגבר שלא ראו כבר הרבה זמן, במיוחד כשאימא אמרה שהוא איש רע ואלים ומסוכן. וגם כשהמפגשים מתקיימים הם נעשים במרכזי קשר, אל מול עיניהם של אנשי הרווחה, שאמורים להיות ניטראליים; אלא שהם מקבלים הדרכות מפעילים בארגונים כמו ויצ”ו ונעמת, שהם ארגונים מוטים, כמעט בהגדרה, לטובת הנשים. לא הגיוני שאת ההדרכות האלה יעשו ארגונים ניטראליים?  

“פלח חשוב אחר הוא חזקת הגיל הרך. עד גיל 6 הילד אוטומטית ממשיך לחיות אצל האימא (אם אין הסכמה בין ההורים) והאבא נמצא איתו כמה שעות שבועיות בלבד. לכאורה זה טוב לנשים. הן נמצאות יותר זמן עם הילדים; הן מגדלות את הילדים; הן מקבלות יותר כסף בגלל זה. ואמנם, מי שקידם את החוק הנ”ל היו מירב מיכאלי, ארגוני הנשים והפמיניסטיות. אבל בעצם, מדובר בחוק הכי שוביניסטי שאני מכירה. אתה יודע למה? כי זה מחזיר את האישה אחורה. מחזיר אותה להיות האישה הקטנה. זו שיושבת בבית, מחתלת, מכבסת, מנקה ומכינה אוכל. תקשיב, לפני 20 שנה אולי זה היה המצב. תבדוק כמה חברות כנסת יש היום, לעומת מה שהיה אז. בלי פרופורציה. חל שינוי אדיר לטובה. תבדוק כמה ראשות עיר יש היום וכמה היו אז? אותו כנ”ל. תבדוק כמה מנהלות בכירות יש היום לעומת פעם. אותו כנ”ל. ומכיוון שאני פמיניסטית אמיתית, אני נגד החוק הזה. אני רוצה שהחלוקה בנטל הגידול תהיה שווה. לא כי אני בצד של הגברים. בדיוק להפך – אני בצד של הנשים”. 

והפמיניסטיות לא נמצאות בצד של הנשים? אני מתקשה להסתיר את תדהמתי.  

“לא אותן פמיניסטיות! וכאן אני חייבת לך הסבר למה אני קוראת לאותן פמיניסטיות מקצועיות ‘פמיניסטיות מתוסכלות’. הן עצמן רוצות לעשות קריירה בכאילו קידום הנשים, אבל בפועל הן מקדמות חוקים – כמו חזקת הגיל הרך – שבולמות ומחזירות לאחור את הנשים. מה, הן לא מבינות את מה שאני מבינה? בוודאי שכן, אבל אם הנשים תתקדמנה ותתפוסנה מעמד שווה ערך לגברים, אז בשביל מה צריך אותן – את כל אותן פמיניסטיות? ובשביל מה צריך את הארגונים שלהן? קאפיש? מעבר לזה שאם חלוקת המשמורת תהיה שוויונית, האישה תוכל להתפתח מקצועית ותרוויח הרבה-הרבה יותר מכמה אלפי השקלים שהיא מקבלת כיום מהאקס שלה”.

אם העוול שנעשה לגברים כל כך זועק לשמים, אני שואל את פרנס, וכל מה שאת אומרת לגבי אותם פלחים כל כך צודק, מדויק ומקומם, אז איך זה שאין לכך ביטוי בציבוריות הישראלית? איך זה לא נמצא בסדר היום הציבורי? 

“הסיבה לכך היא כי אנשים פוחדים על הישבנים שלהם. הטרור שארגוני הנשים עושים הוא כל כך דורסני, שהם יכולים לחסל קריירות של אנשי ציבור. אשתף אותך בסיפור אישי: לפני כמה שנים היה שר לביטחון פנים שנפגשנו איתו ושיתפנו אותו בכל מה שאמרתי לך כרגע. ביקשנו את עזרתו. אתה יודע מה הוא אמר לנו? אני מסכים עם כל חלק וחלק במאבק שלכם, אבל לא אתן לכך את ידי. לא אכניס את עצמי למלכודת האש של ארגוני הנשים. הן יכתשו אותי. ישרפו אותי. אין לי רצון להתאבד פוליטית”. 

אם זה המצב, במה תעזור לכם כתבה פה ושם, אני שואל ופרנס משיבה: “עוד טיפה של מודעות ציבורית ועוד טיפה יגרמו לכך, שאם היום מגיעים להפגנה למען הגרושים עשרות אנשים, כי השאר מתביישים או פוחדים, בהמשך, בזכות הכתבות האלה, זה ייהפך למאות מפגינים ואחר כך למאות רבות ואז אולי לאלפים. וכשזה יקרה הפוליטיקאים יבינו שמדובר בפלח בוחרים לא מבוטל ויתחילו לטפל בבעיה הזו לפני שיתאבדו לנו עוד ועד גרושים חסרי אונים”. 

הסיתה את הילדה שתשנה את שם משפחתה

ריבי (שם בדוי) הייתה חברה של בחור שהתגרש, קרס נפשית וכלכלית, עד שהחליט לשים קץ לייסורים אליה – והתאבד. 

“לאחר גירושיו של ערן (שם בדוי) התחלנו לצאת”, מספרת ריבי את סיפורה. “גם אני גרושה עם שלושה ילדים. ולערן גם היו שלושה ילדים. לאחר שהתחלנו לצאת החלה הסלמה מהכיוון של הגרושה שלו. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהוא שיקם את חייו, בעוד היא נותרה גלמודה ובודדה. וכל זה למרות שערן חתם לה על הסכם גירושים שעורכת הדין שלה ניסחה, שהיה כמובן לטובתה. הוא עשה את זה כי הוא רצה שהכל ייגמר ברוח טובה, גם אם זה היה על חשבון הזכויות הקנייניות והרכושיות שלו. ולמרות זאת, הקנאה של גרושתו שהוא יוצא עם מישהי והיא לא – הטריפה את דעתה. 

“ולכן היא התחילה במסע טרור, כדי למרר את חייו: תלונות על כך שהוא מפר את הסדרי הראייה, בכך שמחזיר את הילדים מאוחר יותר; שהוא אבא לא כשיר. המצאות מהמצאות שנות. ובמקביל, ותוך כדי, הייתה מסוגלת להתקשר אליו ולומר לו ‘מאמי, תעשה לי טובה. אני חייבת לטוס למוסך. תוכל להוציא את הילד?’ והוא, נשמה טובה עם לב זהב, תמיד ענה לה: ‘בטח. בשמחה’. ולמחרת היה מסוגל לקבל עוד הודעה מהמשטרה שהוא צריך להגיע להיחקר, בשל תלונת שווא נוספת שהיא טפלה עליו. מכל הבא ליד: אלימות, אלימות מילולית, איום ברצח. מהכל הוא נוכה וזוכה, אבל הנשמה שלו הלכה ונסדקה. הלכה והתפוררה”.

ריבי מוסיפה שגרושתו של ערן לקחה כפרויקט לסכסך בין הילדים לבין ערן. וגם בינם לבין הוריו – סבא וסבתא שלהם. כשהגרושה עשתה בר מצווה לילד האמצעי שלהם, כך לדברי ריבי, היא סירבה שהסבא והסבתא – הוריו של ערן – יהיו באירוע. “אתה יודע לאיזו מסיבת בר מצווה הם הגיעו? לזו של הבן שלי”, היא מוסיפה.  

ואמנם גרושתו של ערן, כך לדברי ריבי, זכתה להצלחה. חלקית. עם ילדה אחת בלבד. הילדה הגדולה לא רצתה לראות אותו יותר ולא רצתה להכיר בו כאביה.  

“רק שתבין את גודל הניכור של הגדולה, שהייתה אז בת 17: היא החליטה, בעידודה של אימא שלה כמובן, לשנות את שם משפחתה בתעודה הזהות, משם המשפחה של האב לשם המשפחה של האם. במסיבת הסיום בתיכון, אל מול עיני התלמידים וההורים – וערן בתוכם – היא נקראה לקבל את תעודת הסיום, כשקוראים לה בשם משפחתה של אימא שלה. 

“ובמקביל היה גם את הצד הכלכלי: ערן שילם לה מידי חודש כ-6,500 שקלים, בעוד הוא עובד כטכנאי. למה כל כך הרבה? כי הוא חתם לה על זה. כי הוא זרם עם הדרישות המחוצפות שלה. כי טוב הלב שלו היה מעל ומעבר למה שאתה מכיר”. 

לבו של ערן היה גדול, חם ומוצף בטוב לב, אבל כל אלה לא מנעו ממנו – מאותו לב  – להישבר. ובאופן סופי, שלא ניתן לתיקון. שיברון לב שבא לביטוי בהפסקה יזומה של פעימות אותו לב. 

לפחות שליש מהמתאבדים הם גרושים 

כמה גברים שנמצאים במאבקי גירושים – או כאלה שעוברים התעללות מגרושותיהם לאחר המתן הגט – מתאבדים? 

יונדב שטרן (39), פיזיקאי ומהנדס מכונות, הוא מנכ”ל עמותת “אבות למען צדק”. גרוש בעצמו ונחשב ב’קהיליית הגרושים’ כבר-סמכא בכל הקשור לנתונים ומספרים. שטרן צייד אותנו במקבץ מסמכים, המסוגלים לשפוך אור בסוגיה זו.  

בשנת 2012 סיפקה ישראל מסמך רשמי למוסדות האו”ם בנושא ההתאבדויות בישראל. ארתור לנק, מנהל המחלקה למשפט בינלאומי במשרד החוץ, דיווח באותו מסמך, כי לפי נתוני משרד הבריאות הישראלי שנה קודם לכן התאבדו בישראל כ-400 איש, מתוכם כ-150 גברים גרושים או כאלה שנמצאים בהליך גירושים. 

נתון אחר מגיע מדוח אחר של אגף המידע של משרד הבריאות מנובמבר 2020. דוח זה קובע כי שיעור ההתאבדויות בקרב גרושים בגילאים 25-44 גבוה בהשוואה לנשואים פי 8.6 (!) 

“אבל”, מוסיף שטרן, “המספרים האלה הם בהערכת חסר עצומה. כלומר, מספר המתאבדים מקרב הגרושים גדול הרבה יותר. מסיבה מאוד פשוטה: כשאתה קורא נתונים מספריים על גרושים, זה רק על כאלה שהתגרשו. כלומר, היו נישואים על הנייר והתגרשו. אבל יש כאלה שנמצאים עמוק בתוך הסיטואציה הזו מבלי שיהיו גרושים. או בגלל שמלכתחילה הם לא התחתנו באופן ממוסד וחיו כידועים בציבור, או בגלל שטרם התגרשו והם חיים כפרודים. ואנחנו יודעים שהחלק שלהם מבין המתאבדים הוא עצום, למרות שאין לי יכולת להגיש לך בקטע הזה מספרים מדויקים”. 

שטרן מספק לנו נתונים נוספים, מפתיעים ומרתקים, שעוסקים במערכות יחסים מעורערות בין גברים לנשים, עוד קודם שמישהו מחליט להפסיק את חייו. 

“בטח כבר נחשפת”, אומר לי שטרן, “לטכניקה, שהפכה כבר לרוטינה בתחום הזה של תלונות שווא על גברים, שהם אלימים ועל המערכת שמיד מרחיקה, על אוטומט, את הגבר שמואשם באלימות מהבית. האם ידעת שנשים אלימות יותר בעימותים שבין בעלים לנשים, שמערכת היחסים ביניהם עלתה על שרטון?”

המספרים לא משקרים: הנשים אלימות יותר. יונדב שטרן
המספרים לא משקרים: הנשים אלימות יותר. יונדב שטרן

אלימות יותר?! אני שואל בתדהמה גלויה. “כן”, הוא ענה. “ממש כך. אלה נתונים עובדתיים”. אולי, אני מנסה להתווכח, כי הן מרבות יותר לתת לבן הזוג מכות קטנות, שכמעט לא מורגשות, להבדיל מגברים אלימים, שהמכות שלהם “איכותיות” פי כמה וכמה יותר. 

“לא”, עונה שטרן בתקיפות. “כשאני מדבר על אלימות נשים אני מדבר על אלימות ‘איכותית’ לא פחות משל גברים; על חבלות רציניות; על מה שהחוק עצמו מכנה ‘תקיפה חמורה’: דריסה של גבר, שפיכת בנזין עליו והצתה שלו, דקירה שלו בסכין, שפיכת שמן רותח עליו. לא ממש שריטה קטנה בכנף…”

בחודש אפריל 2021 סיפק רפ”ק יניב ארקיס, עוזר הממונה על חופש המידע של משטרת ישראל, מידע מרתק לבקשת עמותת “שוברות שוויון”. לפי נתונים אלה מספר התיקים שנפתחו לנשים בגין תקיפה חמורה של בני זוגם עומד על 2,068 תיקים במהלך שנת 2020. וכמה תיקים של תקיפה חמורה נפתחו לגברים באותה תקופה, אתם שואלים? שאלה טובה. 177 תיקים בלבד. 

“האם שמעת על הנתונים האלה בתקשורת?”, שואל שטרן ומשיב: “לא ממש”.

האם זה בגלל שבדיוק אז פרצה לעולם מגפת הקורונה? אולי זו הסיבה ואולי לא. אולי הסיבה היא שהנתונים האלה לא ממש מתאימים לאג’נדה של גופים (גופות, כלשונה של יו”ר מפלגת העבודה) כאלה או אחרות. 

לא ציית להוראות שלה ובתגובה דקרה אותו עם זכוכית

גדי (שם בדוי) היה בן 40 ונשוי 10 שנים כאשר אוניית הזוגיות שלו עלתה על שרטון. המתח בין בני הזוג – שהיו להם באותה עת ארבעה ילדים קטנים – הלך ותסס, הלך ובעבע. אבל שום דבר לא בישר את מה שהתרחש באותו יום שישי ארור: 26 במאי 2010.

“חזרתי לביתי שבאשקלון מעבודתי כמשגיח כשרות”, מגולל גדי את סיפורו. “רציתי להכין לעצמי אוכל. באותה עת אשתי עסקה במטבח בהכנות לשבת. איך שהיא ראתה אותי נכנס למטבח היא דרשה ממני לצאת מיד. כשאמרתי לה שאני רעב, היא קיללה אותי קללות נמרצות. התעלמתי והתחלתי להכין לעצמי חביתה. ההתעלמות שלי מהדרישה שלה לעוף מהמטבח, העלתה לה את הג’אננה. לא שזה היה קשה כל-כך. מאז ומתמיד היא הייתה עם פתיל קצר ומזג אימפולסיבי. איך שהפתיל שלה נשרף היא התחילה לדחוף אותי, כדי להוציא אותי פיזית מהמטבח. ניסיתי להרגיע אותה. לשווא. ואז היא לקחה את הטוסטר וזרקה אותו לכיוון שלי. הוא פגע בזכוכית הוויטרינה ושבר אותה. אשתי כבר הייתה באמוק של ממש. היא צעקה לי: ‘אני אהרוג אותך, יא חתיכת בנזונה’. היא התכופפה ולקחה מהרצפה שבר זכוכית, שהיה נראה כמו פגיון – כאילו שהשטן דיגם לה אישית את השבר הזה – ורצה לכיוון שלי, כשהזכוכית מונפת לעברי. זזתי אחורה. למזלי היא פגעה בי עם הזכוכית רק בזרוע, ולא במקומות קריטיים יותר. אבל גם זה הספיק, כדי לחתוך אותי חתך עמוק וארוך של כ-20 סנטימטרים. ביצעתי חוסם עורקים, כדי לעצור את שטף הדם שקלח ממני. וכל זה כשהילדים – הגדולה הייתה אז בת 12 והקטן בן 5 – נמצאים בסלון הבית.  

“המשטרה הגיעה. והאישה אומרת להם, בלי למצמץ: ‘הוא הטיח את האגרוף שלו בוויטרינה’. הייתי בהלם, אבל מיד התעשתי ועניתי: ‘אם כך, איך זה שרק הזרוע שלי פצועה ומדממת, ואילו האגרוף שלי נשאר ללא שום שריטה?’. על כך לא הייתה לה תשובה. ולמרות זאת, ולמרות שהשוטר אמר לי שהוא מבין את הסיטואציה, התבקשתי לעזוב באותו רגע את הבית ולעבור להתגורר בשבת אצל קרובי משפחה במקום אחר בעיר. 

“כמה ימים לאחר מכן נערך עימות ביני לבין אשתי דאז בתחנת המשטרה. במהלך העימות היא התבלבלה ואמרה דברים סותרים. ואז אל מול עיניי, בלי בושה ובלי היסוס, החוקרת המשטרתית אומרת לה: ‘בטח התכוונת לומר ככה וככה’ וארגנה לה מחדש את הדברים, ממש מתוך רצון לסייע לה”. 

איך נגמר הסיפור הזה, אתם שואלים. שאלה טובה. “התיק נסגר מחוסר ראיות”, מדווח גדי עם טון דיבור עצוב. “שיהיה לך ברור”, הוא מוסיף במרירות, “שאם זה היה הפוך, אני כבר הייתי מוצא את מקומי בכלא…”

בעצם לא ממש נגמר הסיפור. עזבו את תהליך הגירושים המכוער, על שלל תלונות השווא, המוכרות כבר ממקרים אחרים, ועל המריבות הכלכליות ועל הניכור שהאם יצרה בקרב ילדיה כלפי האב, וגם זה כבר דפוס שחוזר על עצמו במקרים רבים אחרים – גדי משתף אותי שלפני כמה שנים, הבן שלו הוכנס למוסד לנערים עברייניים, לאחר שהוא דקר בסכין את אחותו הגדולה, שמטופלת מאז אותה טראומה בטיפולים פסיכיאטריים. 

הסכינאי, מתברר, נפל לא ממש רחוק מהעץ של האם הדוקרנית.  

דקה אחרי שגנבה את זרעו מאסה בו 

והנה סיפור שעוד לא שמעתם: גלעד (שם בדוי) כיום בן 42 עבד באחד הבנקים הגדולים בארץ בתפקיד מפתח. “אני בוגר תואר שני בכלכלה ובמתמטיקה”, הוא אומר. “עוד באוניברסיטה סומנתי לתפקידים בכירים באותו בנק. שנתיים לאחר שנקלטתי בבנק הייתי מורשה חתימה ומנהל מחלקת השקעות. מצבי הכלכלי היה מצוין. קניתי כרווק דירה חדשה, מרווחת ויוקרתית. התחלתי במקביל לעבוד על הדוקטורט. ואז הכרתי אותה. גם היא עבדה באותו בנק. התחלנו לצאת. לאחר כמה חודשים היא אמרה לי שרע לה בבית ההורים שלה. הרמזים היו ברורים. הזמנתי אותה לגור אצלי. 

“די מהר דיברנו על מיסוד הקשר. באופן טבעי אני דיברתי על חתונה עם רב וכתובה. טוב, מה לעשות, אני בא ממשפחה מזרחית ומסורתית. כשכרעתי על ברכיי, הצעתי לה נישואים והענקתי לה את הטבעת היא התרגשה ופרצה בבכי ומיד התקשרה לכל החברות לבשר להן. אבל ככל שהיה צריך לקדם דברים לטובת האירוע, היא התחילה ליצור סחבת ולהערים קשיים. ממש לא הצלחתי להבין למה. פעם זה היה כי היא חששה, לדבריה, מאירוע המוני. אמרתי לה שאני מוכן, אם היא רוצה, לעשות אירוע מצומצם בבית הכנסת או ברבנות. ואמרתי לה את זה, למרות שידעתי שבמשפחה שלי לא יאהבו את הרעיון. להורים שלי לא חסר כסף והם עברו הרבה טרגדיות בחיים וידעתי שהם ירצו שהחתונה שלי תיראה גדולה ומיוחדת. למה הסכמתי לוותר לה? כי הערצתי את האדמה עליה דרכה ארוסתי. הייתי מוכן לתת למענה את הכל”. 

ארוסתו, ממשיך גלעד לשתף, רמזה שגם באירוע קטן יהיה לה קשה עם צהלולי ה”קולולולו” המזרחיים; שהרי היא באה ממשפחה שמיוחסת לגזע עליון – משפחה, תחזיקו טוב את עצמכם שלא תיפלו מהכיסא – אשכזנית(!)  

“אני לא סולח לעצמי שהשפלתי אז את עצמי ואמרתי לה שיש לנו אמנם שם משפחה מזרחי, אבל ההורים שלי הם הכי אשכנזים שבעולם: אימא רופאה; אבא מהנדס, ששומע רק מוזיקה קלאסית. לא צ’חצ’חים שממנגלים כל היום. לא עזר. בסוף החלטתי לוותר לה גם כאן. הפכנו ל’ידועים בציבור’ ללא חתונה. 

“בשלב מסוים היא נכנסה להריון. החל מהיום שבו המקלות סימנו שהיא נקלטה, בת זוגתי סירבה לקיים איתי יחסי מין. אמרה שהיא דואגת לעובר. לא עזרו כל מה שאמרו לה רופאים ורופאות, שהלכנו אליהם במסגרת בדיקות ההריון, שאין שום מניעה לקיים ושאין כל סכנה.  

“רגע הלידה הגיע. התרגשות גדולה. אושר גדול. יום לאחר הלידה הגיעו מהביטוח הלאומי עם טפסים סטנדרטיים. ילד להורים נשואים מקבל, באופן אוטומטי, את שם המשפחה של אביו. בקרב זוגות מוכרים בציבור, כמו במקרה שלנו, הילד מקבל את שם האם, אלא אם היא מבקשת שיוסיפו לו גם את שם המשפחה של האב. לתדהמתי, בת זוגי סירבה ששמי יצורף. ‘אני רוצה שם משפחה ישראלי ושם המשפחה שלך הוא לא כזה…’ היה התירוץ שלה. ואחר כך הוסיפה: ‘זה שהוא יהיה בן לאם חד-הורית גם יעזור לו מבחינת סל הטבות בעתיד’. פעם ראשונה שעמדתי מולה בתוקף ואמרתי לה שאין מצב שהילד שלי לא יקבל גם את שם המשפחה שלי. לא הייתה לה ברירה והיא נכנעה. 

“כמה חודשים אחרי זה חזרתי הביתה מהמילואים בהפתעה וללא הודעה מוקדמת לבת זוגי. זו הייתה שעת ערב מאוחרת. הייתי בטוח שהתינוק ובת זוגי כבר ישנים ולכן נכנסתי בשקט הביתה. איך שהיא ראתה אותי היא קפצה והגיבה בצעקה: מה פתאום הגעת הביתה! היא ישבה ליד המחשב. אי אפשר היה שלא לראות את מה שהיא רואה שם. באותו רגע נפל לי אסימון. הכל התחבר לי: למה לא חתונה, למה לא קיום יחסי מין, למה לא שם המשפחה שלי. ממה שראיתי הבנתי: בת זוגי בקטע של נשים. 

“היא מיד הודתה שאכן כך. מאותו רגע גם לא יכולתי לישון איתה במיטה אחת. בעצם גם לא יכולתי לישון. כל אותו לילה עבדו גלגלי השיניים בראש שלי. הבנתי שנפלתי קורבן לגניבת זרע. היא סירבה לחתונה רשמית, לא בגלל הקולוללולו של המשפחה שלי, אלא כי היא לסבית; היא שכבה איתי רק כדי שיהיה לה ילד. ודקה אחרי שנקלטה – מאסה בי. תאמין לי הייתי מעדיף שהיא תבגוד בי עם גבר ולא עם נשים”. 

לא מאמין, הגבתי. לא מאמין וגם לא מבין את האמירה הזו, אמרתי לו. 

“אני רציני”, אמר גלעד במיידי. “זה באמת קשה יותר מאשר בגידה עם גבר. כי בגידה עם גבר זו מעידה, שיכולה להיות חד-פעמית והיחסים יכולים להשתקם; עם אישה זה לתת לבן זוג שלך הרגשה שהוא מנוצל רק לטובת גניבת זרע”.  

למרות שגלעד לא היה נשוי לבת זוגו (“בדיעבד כמובן ששמחתי על העובדה הזו”, הוא מדגיש), עדיין משום שהם הורים לילד משותף ומשום שהם חיו יחד שלוש שנים תחת קורת גג אחת (שנרכשה, כאמור, מכספו עוד לפני שנוצרה זוגיות זו) והיו בסטטוס של ידועים בציבור, גם הפרידה ממנה לוותה במאבק כלכלי לא קל. 

וכמו בדפוס קבוע, גם מקרה זה, עבר דרך הגיהינום הנקרא “תלונות שווא”. 

לזכותה של בת זוגו של גלעד ייכתב שהיא לפחות לא טפלה עליו, במסגרת כלי הנשק של תלונות שווא, את מה שעושות רבות אחרות. כמו, בדוגמה אחת בלבד, במקרה של יונתן (שם בדוי) שגרושתו – במטרה להרחיק את הבת שלהם ממנו – האשימה אותו, לא פחות מכך, שהוא הטריד מינית את הילדה. 

ובחזרה לגלעד: ממנו אנחנו למדים שאחד ההיבטים המרושעים בקטגוריה זו בא לביטוי במקום בו מוגשת התלונה. 

“למרות שאני גר במקום מסוים, למשל באור עקיבא”, אומר גלעד, “אם בת הזוג שמתלוננת עליי על אלימות, אווירת אלימות, איומים – ווטאבר, מתלוננת בתחנת משטרה אחרת, אפילו באילת, אני מחויב להתייצב שם לחקירה. כך לפחות זה היה הנוהל בתקופתי ב-2014”. 

וכך יצא, לטענת גלעד, שהוא הסתובב בארץ כי בת זוגו ניצלה כל מקום אליו היא הגיעה במדינת ישראל, כדי להגיש שם תלונה נגדו. “לפעמים היא פשוט ‘עשתה שוק’: נסעה ביום אחת מעיר לעיר והגישה תלונות בתחנות משטרה שונות. אתה מתקשר לתחנות ואומר: תקשיבו אני נמצא כבר בתחנת עפולה למה שאגיע גם אליכם בחדרה על אותה תלונה ממש? התחנה הנוכחית תשלח לכם בפקס או במייל את ממצאי החקירה. ומה שאתה שומע זה: ‘אין מה לעשות – זה הנוהל’…

“יום אחד היא נסעה לטיול לרמת הגולן וכמו עמי ותמי השאירה לי פתיתי לחם בדמות תלונות בכל תחנות המשטרה ממרכז הארץ ועד למשטרת קצרין. בימים לאחר מכן נאלצתי לנסוע להיחקר באותם מקומות בעקבות ‘פתיתי לחם’ אלה…”

 עוד נקודה מעניינת שאני למד מגלעד: הגרידיות, תאוות הבצע, בתחום הזה אינה יודעת שובע. “באתי אליה עם הצעה חלומית של ‘בעל הבית השתגע’: אני אצא מהדירה שלי ואקח משם רק את חפציי האישיים. את והבן שלנו – שבאותה עת היה בן 7 חודשים – תמשיכו להתגורר שם, עד שהוא יגיע לגיל 21. עד אז אני משלם את הכל – ארנונה, חשמל, מים, גז, הוט, ועד בית. כשהוא יגיע לגיל 21 אני רושם את הדירה על שמו. תאמין או לא – הבחורה סירבה לזה! הלו! כאילו זכית כרגע בפיס ואת מסרבת ללכת לבית מפעל הפיס, כדי לאסוף את הכסף?!… 

“בסופו של תהליך היא עשתה את שטות חייה, כי שכרתי עורכי דין מהשורה הראשונה והיא קיבלה הרבה הרבה פחות ממה שהצעתי לה. אוקיי”, אומר גלעד לסיום ומציף שאלה קשה: “אני בעל אמצעים כלכליים שאפשרו לי – גם להציע הצעות נדיבות וגם לגייס את טובי עורכי הדין למאבק משפטי, רק כי הצד השני הגזים טוטאלית. אבל מה קורה למי שאין כסף?”

התשובה לכך היא שהרבה מהם מוצאים עצמם בסופו של יום בֶדֶד-אנד, תרתי משמע. האם זה גורם לחשבון נפש בקרב אלה שמדרבנים, מעודדים ומסיתים את הנשים להשתמש בכלי נשק לא קונבנציונליים נגד הגברים שלהן? לא בטוח. כי במקרה הטוב, כך הם אומרים לעצמם, נצליח לסחוט את הלימון הכלכלי והנפשי שלו עד הסוף. במקרה הרע – לא הצלחנו. ככה זה בחיים. גם אם בסופו של יום הוא יגמור את החיים. למה מי מת?   

תגובות

להשאיר תגובה