לפני שהיה חבר כנסת עבר עוזי דיין מסלול צבאי ארוך: משירות בסיירת מטכ"ל ופיקוד עליה, ועד לסגנות הרמטכ"ל. הטראומה הגדולה ביותר שעבר הייתה טבח התלמידים במעלות ב-1974 # במהלך ראיון שערך איתו דוד חרמץ, הוא חשף בפניו מידע מדהים מאותו אירוע טרגי, שלא שיתף בו את התקשורת מעולם: "ביקשתי ממפקד היחידה להדיח שני קצינים מסיירת מטכ"ל, שגילו פחדנות במהלך מבצע החילוץ" # את ההשראה שלו להליכה בחיים, שלא תמיד זורמת עם העדר, קיבל מאבא זוריק, 'אבא משה' וכנראה שגם מדודו – משה דיין
"לא נולדתי בנהלל", פותח סגן הרמטכ"ל לשעבר וח"כ היום עוזי דיין (72) את פגישתנו; והוא אומר זאת, כמי שיודע שהסטיגמה הישראלית מחברת אוטומטית את בני שבט דיין לאותו מושב מיתולוגי שבעמק יזרעאל.
דיין ובת דודו יעל דיין עשו היסטוריה פרלמנטרית ישראלית: הם הראשונים והיחידים, עד כה, בני הדור השלישי במשפחתם שנבחרו לכנסת. נציג הדור הראשון היה הסבא שמואל דיין, נציג הדור השני היה משה דיין והנציגה הראשונה של הדור השלישי הייתה יעל דיין. אבל עוזי דיין הוא הראשון שנבחר במפלגה, שממוקמת בצד השני של המתרס הפוליטי לאותה שושלת. נהלל ודיין זה הרבה דברים, רק לא חברות בליכוד. לצורך כך נדרשת מידה של נון-קונפורמיזם וגם עקשנות, כדי להתמיד בשחייה נגד הזרם. ואת התכונות האלה קיבל עוזי דיין, ככל הנראה, משני אבותיו. לא, זו לא טעות בהקלדה. הסבר בהמשך.
"כשנולדתי הוריי, זוריק ומימי, גרו בקריית חיים. אמי הגיעה ממשפחה חרדית שהייתה מחסידות סדיגורה, אלא שהיא ביקשה לקחת מרחק מהעולם החרדי והלכה ללמוד בבית הספר לבנות בנהלל. אגב, חברה שלה לספסל הלימודים הייתה חנה סנש".
למרות ששם המוסד היה 'בית הספר לבנות', למדו שם גם נערי נהלל; מסיבה פשוטה – לא נמצא להם מקום אחר. שם הכיר זהר (זוריק) דיין את מימי דופלט. בתום לימודיה הלכה מימי ללמוד צורפות ב'בצלאל' וזוריק התנדב, בגיל 17, לבריגדה הבריטית.
"הוא עבר אימונים במצרים ונשלח לאיטליה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה", משחזר בנו. "מיד כשהסתיימה ערק עם כמה חברים בבריגדה, שהגיעו אף הם מארץ ישראל, במטרה לעזור לפליטי שואה להגיע לארץ בהעפלה לא חוקית (עלייה ב'). לשם כך הם לקחו 'בהשאלה' מהצבא הבריטי את המדים שלבשו, את הנשקים שלהם, רכבים צבאיים, אישורי תנועה, תלושי מזון ותלושי דלק". החבורה החצי מחתרתית הזו כינתה את עצמה T.G.Gראשי תיבות של: Tuches Gisheften Group ובתרגום מיידיש-אנגלית: קבוצת עסקי תוחעס.
בינתיים במשק של משפחת דיין בנהלל, אבא של זוריק, שמואל דיין ממנהיגי מפא"י, לא אהב את מה שבנו עושה. לא בגלל העריקה מהצבא הבריטי, אלא בגלל העריקה מהנשיאה בנטל העבודה במשק. הוא נתן לילד אישור לצאת להילחם בנאצים. כעת, כשהמלחמה הסתיימה, שיואיל לחזור ולעזור. "סבא שלח לאבא זוריק מכתב ברוח זו, אבל אז אבא השיב לו במכתב תקיף ובו משפט המחץ: 'לחזור עכשיו לארץ ולא להתנדב לשלוח עולים – זו לא ציונות, לא נהלל ולא דיין'".
כשחזר זוריק ארצה, הוא התחתן עם חברתו משכבר הימים מימי, עבד תקופה קצרה במשק וכבר גויס לקורס קצינים ראשון של ההגנה. בתחילת מלחמת העצמאות שירת כמפקד מחלקה בגדוד 21 בחטיבת כרמלי. "הוא קיבל חבורה של עולים לא מאומנים. נתנו להם יום קודם לכן נשק שלא הכירו. כל אחד מהחיילים ירה כדור אחד כ'אימון' וישר נשלח לקרב מול הדרוזים ברמת יוחנן. בכל פרמטר שלא תבחן את זה – לא היה להם סיכוי: יחס כוחות, מיומנות חיילית, עמדות טופוגרפיות. בשלב מסוים אבא שלי נתן הוראה שהחיילים ייסוגו והמפקדים יחפו עליהם".
זו הייתה פקודתו האחרונה של הקצין בן ה-22. עוזי דיין היה בן 100 ימים בדיוק כשהתייתם מאביו.
כשכותבים בהקשר של עוזי דיין "אביו", חייבים להוסיף עוד שם: זוריק או משה. "היו לי שני אבות", הוא מכריז כבר בתחילת המפגש. "כשהייתי פעוט אִמי התחתנה עם אבא משה רבינוביץ', שהיה חבר של אבא זוריק. מאז שאני זוכר את עצמי התייחסתי אליו כאל אב. אם יש משהו שאני פשוט לא מסוגל לשמוע, זה שמכנים אותו 'אבא חורג'. זה מרתיח אותי עד היום".
'אבא משה', כך אני למד מדיין, התייחס לילד עוזי כפי שהתייחס לשני ילדיו הנוספים שילדה לו מימי. אבל מתברר שהוא גם דאג לחברו שנפל – זוריק. "כשהייתי כבן 5 בערך, הפריע לי שהילדים שואלים אותי למה השם שלי הוא דיין ושל אבא שלי רבינוביץ', אני זוכר שבאתי אליו וביקשתי שישנה את שם משפחתי לרבינוביץ'. אבא משה עם המון סבלנות, אצילות ורגישות ניסה להסביר לי שחשוב לשמור על זכרו של אבא זוריק. 'זה בטח היה חשוב לו שייקראו לך דיין', אמר לי. אני זוכר שלמרות טיעוניו עדיין התווכחתי איתו ואמרתי לו: אבל הוא מת. איך הוא יידע?"
# # #
"אין ספק שהושפעתי הרבה גם מאבא משה", אומר דיין. "הוא היה בעל אינטליגנציה חריפה ואינטלקטואל גדול. דיבר בתשע שפות. שירת בפלמ"ח, אבל בשלב מסוים 'ערק' לפלי"ם (הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח; ד"ח) ועל כך הוא אפילו נשפט".
אה, זרקתי לדיין, עוד אחד בסביבה של שבט דיין שהוא נון-קונפורמיסט. "ברור", הוא ענה, "אבא משה היה נון-קונפורמיסט בולט. האם ידעת שהוא היה ה'חלוץ' שעבר לחלוב פרות פעמיים ביום, במקום שלוש פעמים? אולי זה נשמע לך מגוחך, אבל אז במושב זה היה סיפור גדול. יש לך מושג כמה ריכלו עליו, על כך שהוא פוגע בפרות, בתנובה שלהן, גורם להן לצער. אבא משה קבע, בהתבסס על חומר מקצועי שהתפרסם בשפות זרות, שהטענות האלה הן שטויות; ולא הייתה לו בעיה לעמוד מול כל העולם ואשתו. בסוף, כולם במושב עברו לנוהל הזה".
המושגים 'נון-קונפורמיזם' ו'עמידה מול לחץ חברתי', רק מעוררים בדיין את בלוטות הזיכרון. ואז מתברר שכמעט ואין איש בשבט ההוא שלא 'נגוע' בנגעים האלה. וזה תקף גם למישהי, ששם משפחתה הפך לדיין רק לאחר נישואיה; הלוא היא אמו.
"כשאמי למדה ב'בצלאל' היא הייתה חברה קרובה של עליזה שליו, שהייתה נשואה למוטה שליו (אח של הסופר יצחק שליו, אביו של הסופר מאיר שליו). יום אחד הבריטים עצרו את מוטה שליו. סבא שמואל התבקש להתערב בחילוצו והוא פנה בבקשה לאימא, שהייתה כבר חברה של בנו זוריק, שתלך עם עליזה, אשתו של מוטה שליו, לאורי צבי גרינברג (אצ"ג) שיעזור. 'אצ"ג הוא איש קיצוני ומהמחנה השני', אמר סבא, 'אבל הוא איש הגון ובמקרה הזה גם יכול לעזור'. אימא הלכה עם עליזה לאצ"ג. הסוף היה ממש לא צפוי: עליזה התאהבה באצ"ג, התגרשה ממוטה והתחתנה עם אצ"ג, שהוסיף לה את שם העט 'טור-מלכה'. ואז מ'ההגנה' ביקשו מאימא שלי שתנצל את קרבתה לעליזה ותביא מידע על האיש הקיצוני – בעלה הטרי (והמבוגר ממנה בעשרות שנים) אורי צבי גרינברג. אימא עמדה מול כל הלחצים, וסירבה".
רק הזכיר המרואיין שלנו את סבא שלו, שמואל דיין, ומיד נזכר שגם הוא ואשתו, סבתא דבורה, היו מאותו זן. "סבא וסבתא שלי היו ממקימי הקיבוץ הראשון בארץ – דגניה. כשהם הביאו לעולם את בנם הבכור, משה דיין, העמידו אותם לסוג של משפט חברים, כי הפרו את ההחלטה של הקבוצה, שלא להביא ילדים לעולם באותו שלב. היה זה רק מקרה אחד, מתוך סדרה ארוכה של מחלוקות שלהם עם הקבוצה ועם הכללים הקיבוציים. כתוצאה מכך הם עזבו את הקיבוץ והלכו להיות ממייסדי המושב הראשון בארץ – נהלל".
בשלב מסוים בשיחה אמר לי דיין: "אתה כל הזמן מחפש את ההשפעה של ההורים על דרכי בחיים. אני חושב, כמו המשוררת, שהאדם הוא גם תבנית נוף ילדותו, מקום גידולו; לא פחות מאשר הוריו. כשהייתי ילד קטן ההורים שלי היו ממייסדי מושב היוגב. גדלתי במקום שלא היה בו כביש, ועד שהייתי בערך בן 10 גם לא היה חשמל. השירותים היו בחוץ. הרצפה הייתה ללא מרצפות. בחדר שלי היו גם תרנגולים, כי לא היה מקום אחר לשים אותם. כל יום עבדתי במשק".
אבל זה קרה בטח בזמן שנותר לך אחרי הלימודים, שיעורי הבית וההתכוננות למבחנים, אני משחיל משפט מתגרה-משהו ומקבל בתמורה בונוס בדמות עדות שאינה מוכרת לי מאותם ימים: "את שיעורי הבית עשינו בבית הספר, מסיבה פשוטה: כיוון שלא היו מספיק מורים ומספיק חדרי לימוד, למדנו שתי שכבות בחדר אחד. בטור אחד למדה כיתה א' ובטור שני, שהיה מקביל לו, למדה כיתה ב'. בזמן שהמורה לימדה את כיתה א', כיתה ב' עשתה את שיעורי הבית ולהפך".
# # #
תמונת הפרופיל בווטסאפ של עוזי דיין, לפחות במהלך כתיבת הכתבה, היא של ילד קטן מצולם בשחור-לבן חולב פרה. "הילד הזה הוא אני", הוא אומר לי. "זה צולם כשהייתי בערך בן 7. חליבת פרות הייתה אחת מהמטלות היומיות שלי במשק המשפחתי, שכלל תערובת חקלאית של קצת פרות, קצת תרנגולות, קצת גידולי שדה וקצת עצי פרי. יותר מזה: היו לי שתי עיזים ותיש, שהייתי אחראי עליהם מ-א' ועד ת': תזונה, חליבה, חיסונים – הכל. ההורים לא נגעו בהם".
מי שפינק אותו בתחום הזה היה דוד שלו, משה דיין, שהביא לו כמתנה ליום ההולדת חמור, כדי שיוכל לרכב עליו וליהנות קצת. וזה למרות שמערכת היחסים ביניהם הייתה עניינית ביותר, שלא לומר מרוחקת. "שבט דיין המורחב בכלל – ודוד משה בפרט – לא היו ואינם פמיליאריים של ממש". מדיין אני למד עוד, שמערכת היחסים שלו עם משה דיין התבססה על חוזה לא כתוב: אתה לא תציק לי עם הצרות שלך ואני לא אציק לך עם הבעיות שלי.
העצמאות שרכש בעבודתו במשק, הביאה אותו בגיל 17, בגיל בו עזב אביו את הארץ כשהתגייס לבריגדה, להחלטה שהוא רוצה לראות עולם. וזה זה לא קרה במילניום הזה וגם לא בסוף הקודם, אלא באמצע שנות ה-60 – לא משהו שהיה אז ממש מקובל. ביוון הוא עלה על אונייה שהגיעה לציר גושי הקרח, לקנדה ולארה"ב ושילם על הנסיעה הזו בעבודתו כנער סיפון.
אותה עצמאות שרכש דיין, שמשולבת בקבלת החלטות, הגיעה בשלב מסוים בחייו למקום קצת בעייתי. "לפני הגיוס היה ברור לי שאני רוצה לשרת בטופ – בסיירת צנחנים. בשלב מסוים מישהו אמר לי שיש יחידה סודית, שהיא קרבית ויוקרתית יותר. את השם 'סיירת מטכ"ל' איש לא העז להעלות על דל שפתיו. חשבתי שזו בטח אגדה בנוסח חסמב"ה, אבל החלטתי ליתר ביטחון לשאול את דוד שלי, משה דיין. 'זה קשקוש' ענה לי, 'שכח מזה'. התשובה שלו רק עוררה את חשדנותי. הלכתי לקרוב רחוק שלי, עזר ויצמן. ועייזר, כמו עייזר, היה הרבה יותר אמיתי וגלוי: 'אם הבן שלי היה משרת ביחידה הזו הייתי גאה, אבל גם מאוד מודאג'. זה הספיק לי. הבעיה המרכזית הייתה שאני בן יחיד מאבי לאלמנת צה"ל. ומשום כך אמי הייתה צריכה לחתום לי. לא רציתי להעמיס עליה את המעמסה הזו וחתמתי במקומה".
טוב, איך נקרא לזה? נכון, זה לא מעשה עברייני כמו גניבת עתיקות, ועדיין צעד בעייתי. ואולי את ה'עורמה הכפרית' הזו – אם נתעקש הפעם על הגדרה מרוככת – הוא למד דווקא מאביו משה. עורמה שבאה לביטוי חריף ביותר, בפרשת בית הקברות של מושב היוגב.
"כשהייתי בן 5-6 מת אצלנו במושב החבר הראשון. זה קרה בשל מכת חשמל", מתחיל דיין לגולל סיפור זה וממשיך בשאלה: "עכשיו תשאל איך במושב בלי חשמל מישהו מת במוות כזה? כי בגראז' היה קומפרסור למלא אוויר לגלגלי העגלות והיה בו קצר. מכל מקום, למושב לא היה בית קברות והיה צריך לתחם שטח לצורך כך. אבא משה היה גם המודד של המושב, בזכות ידע שרכש ומׅכשור שהיה לו מתקופת עבודתו כאחראי אוניות. הוא יצא בראש משלחת מהמושב למצוא מקום. המשימה הזו בוצעה ללא ויכוחים ומריבות מיותרות, ובמושבים אנשים רבים בעיקר על אדמות. זה היה הפלא הראשון. המשימה גם בוצעה מהר יחסית.
לימים נודע לי מחבר בצבא, שגר בקיבוץ שכן, את שהוא גילה שנים רבות מאוחר יותר: חלק קטן מבית הקברות שסומן היה על אדמות מושב היוגב; החלק העיקרי היה על אדמות 'קיבוצי השופטים' – רמת-השופט ועין-השופט. כשנחשפתי לסיפור, הלכתי לאבא משה ושאלתי אותו לפשר הדבר. והוא, באדישות ובשיא הטבעיות, ענה לי: 1. לא הלכנו קרוב מדי להיוגב ולא רחוק מדי. 2. בחרנו באדמה שהיא לא טובה לעיבוד. 3. זו האדמה שלהם – של הקיבוצניקים. אז מדדתי ולקחתי חמישה מטרים מהאדמה שלנו, כדי שבכל זאת נתרום לפחות שטח לשורה אחת של קברים; וכל השאר מדדתי מהאדמה שלהם. הם הרי ממילא מגיעים לשם פעמיים בשנה. הם אפילו לא ישימו לב…"
# # #
אתה יודע, אמרתי לדיין, במהלך ההכנה שלי למפגש בינינו, הגעתי גם לראיון הראשון שנתת בחייך. זה היה ב'מעריב' בשנת 1988. היית אז מח"ט בדרגת אל"מ ודוברות צה"ל החליטה לחשוף אותך לציבור, כמי שמסומן להיות יום אחד בצמרת צה"ל ואולי אף בקצה הפירמידה. אמרת שם לעמנואל רוזן שהלכת לסיירת מטכ"ל, כי חיפשת את הטופ. וגם כשיצאת ללימודים הלכת ללמוד מתמטיקה, כי ראית במקצוע זה את הטופ שבטופ המדעים המדויקים.
כשקראתי את זה הרגשתי עליך חמלה.
"למה חמלה?" התפלא דיין. כי עברה בי מחשבה, עניתי לו, שאתה נושא כל חייך נטל כבד – זוריק דיין, משה דיין, שמואל דיין – ומשום כך זקוק להוכיח את עצמך. אתה חושב שיש בזה משהו או שזו סתם פסיכולוגיה ופלצף בגרוש?
"מצטער, אבל אני לא יכול לעזור לך. לא יודע לענות", הפתיע אותי במקצת דיין, ומיד מצא קֵפֶל קרקע, כדי להסתתר בו מ'הירי' הלא צפוי: "חוץ מזה שלא כל הדיינים הם תבנית אחידה. משה דיין וזוריק דיין ואביב גפן זה לא אותו דבר. זה ברור לך, נכון?"
ומשה דיין וזוריק זה כן אותו דבר? "לא יודע. כי זוריק מת בגיל מאוד צעיר. לפי מה ששמעתי הוא היה הילד האהוב על אימא שלו".
מה אתה כן יודע עליו, שאלתי. "שהייתה בו נפש רגישה, הוא כתב שירים, אלא שזו הייתה משולבת עם נועזות גדולה. אהבת סיכונים. הגוף שלו היה מצולק כמעט בכל מקום. פעם סבתא דבורה אמרה, בהומור דייני שחור, שלא יהיה קשה לזהות אותו מרוב צלקות…
"אבא זוריק גם לא אהב פחדנים. למשל, הוא מאוד לא אהב את העובדה ששמעון פרס – אותו הכיר כנער במפא"י ובתנועת המושבים – לא החזיק נשק מימיו. והיו ביניהם חילופי עקיצות על כך. אימא שלי זוכרת איך שמעון יום אחד אמר לה: 'תגידי לחבר שלך שלא מוכרחים לשרת את המדינה בחזה, אפשר גם בראש'. כשאבא זוריק חטף כדור בראש אימא אמרה בסרקזם מריר, שאבא שירת את המדינה גם בראשו. עד היום אני לא מבין איך לא רעדה היד לשמעון פרס, כשהוא חתם, כמנכ"ל משרד הביטחון, על דברי המבוא בתחילת ספר הזיכרון לנופלים – 'גווילי אש'".
אתה כבר מתחיל להישמע יותר כמו רבין מאשר כמו דיין, זרקתי לעברו הערה מחויכת. "את זה אתה אמרת", הייתה תגובתו של דיין, אותה אמר בפנים חתומות. בהקשר זה מעניין לציין, שפרס היה בן בריתו הפוליטי של משה דיין במשך שנים רבות.
אני רוצה לחזור לשאיפה שלך לטופ, אמרתי לו. והפעם כחבר כנסת. לא מתסכל אותך שחברי כנסת מודל 2020 מגיעים לטופ, במודעוּת הציבורית לפחות, בזכות ציוצים קצרים ושנונים בטוויטר? אתה חושב שאתה יכול להתמודד בליגת מקומות עבודה כזאת? "אני לא חושב שהמילה מתוסכל נכונה, אבל אני באמת מאמין שאני האיש הכי מבוזבז היום בליכוד. כי אחד עם רקע וניסיון כמו שלי, היה צריך תפקיד ביצועי משמעותי. ואני מקווה שזה יגיע בקרוב. יחד עם זאת אני מאוד שבע רצון ומלא סיפוק מעבודתי האינטנסיבית כחבר כנסת וכיו"ר של מספר שדולות". עוד נחזור לפעילותו זו.
# # #
למרות שירות ממושך בסיירת מטכ"ל – כלוחם וכמפקד; למרות השתתפות במבצעים נועזים שונים במסגרת 'היחידה', כולל חילוץ נוסעי מטוס סבנה; למרות לחימה קשה ברמת הגולן במלחמת יום-הכיפורים – אין ספק שהטראומה הגדולה ביותר של דיין בשירותו הצבאי קשורה לטבח התלמידים במעלות, במאי 1974.
"הייתי אז סטודנט באוניברסיטה העברית. יום אחד הלכתי להסתפר. במספרה שמעתי את החדשות. הבנתי שהסיכוי שלי להגיע למעלות במיידי, יהיה רק אם אתפוס טרמפ לשם עם דוד שלי, שר הביטחון. עזבתי מיד את המקום ורצתי לקריית הממשלה. 'אין לך מה למהר', אמר לי דוד שלי כשראה אותי. 'יש כוונה לוותר להם. בכל מקרה אין אישור לפעולה'. למרות דבריו אלה התעקשתי לעלות איתו למסוק שלקח אותו למעלות.
"אנשי היחידה כבר היו במקום. בינתיים ניתן אישור לפעולה. הסתפחתי באופן עצמאי לכוח בראשות מוקי בצר, קצין מוכשר שאני המלצתי לגייס אותו ליחידה. התנאי היחיד שלו לצירוף שלי היה: 'עוזי, אל תשתלט לי על הכוח'… היה שם פלופ לא נורמאלי. כל כך הרבה טעויות מבצעיות, שעלו בחיי ילדים רבים. צעדתי שם בתוך שלוליות של דם, מתיז את דמם על בגדיי. דבר כזה לא ראיתי בחיים שלי. נשבעתי לעצמי שאם יום אחד אירוע כזה יהיה תחת פיקודי, זה יתנהל אחרת לגמרי".
בריחת מורים רבים של אותם ילדים, במהלך השתלטות המחבלים על בית הספר, נחקקה בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. מה שלא ידוע הוא שגם לוחמים; כלומר קצינים; כלומר קצינים מסיירת מטכ"ל – תׅפקדו בחוסר אומץ. או במילים חדות יותר – גילו פחדנות. כך לפחות לפי עוזי דיין. במהלך השיחה בינינו שיתף אותי דיין במידע מדהים מאותו אירוע טרגי, שהוא לא חשף מעולם: "היו שני מקרים במעלות, שאני המלצתי לגיורא זורע (מפקד סיירת מטכ"ל באותה עת; ד"ח) להעיף שני קצינים מהיחידה בגלל שהם פחדו. נרתעו מירי. לא נכנסו לדלת שירו ממנה".
אתה מצפה שלוחם, קצין, ייכנס לדלת שיורים ממנה, שאלתי אותו. "בוודאי", הוא ענה. אבל הוא יתנטרל בתוך רגע, התפלאתי. "לא נכון. לא יורים ברצף. בשלב מסוים עושים הפוגה, מחליפים מחסנית. בשברירי השניות האלה אתה נכנס. זה צריך להיות ברור לגמרי. זה התפקיד שלך".
בסוף 1979 התמנה למפקד סיירת מטכ"ל. ב-7 באפריל 1980, שביעי של פסח, בשעה 03:00 העיר צלצול הטלפון את עוזי דיין, מפקד היחידה, שישן במושב היוגב. דני דוידי, קצין אג"ם תורן ביחידה, מסר לו: "חוליית מחבלים חדרה לקיבוץ משגב-עם והשתלטה על בית הילדים, בו שוהים כרגע למעלה מ-20 פעוטות". לא קשה לדמיין מה ראה דיין אל מול עיניו בשעה זו. צ'ק שבועתו, שסיירת מטכ"ל תנהג באופן שונה לגמרי בפיגוע החטיפה הבא, עמד בפני פירעון.
"ביום שקיבלתי את הפיקוד על היחידה נתתי הוראה לצלפים שעליהם להתאמן בתדירות גבוהה במטווחים, ולהגיע בירי ממרחק של לפחות 300 מטרים לפגיעה במרכז הפנים של דמות מטרה קטנה. וכל זאת כבר בכדור הראשון! הצלפים שלנו התחילו מאותו רגע לדבר בכעס מאוד גדול על אימא שלי… אבל לא התרגשתי מזה. זה היה רק אחד הלקחים שלקחתי איתי ממעלות. היו עוד שבעה-שמונה כאלה. כמעט כולם שימשו אותי במשגב-עם.
"לפני היציאה למבצע כינסתי את כל הלוחמים ואמרתי להם שיש מעט רגעים שהם יכולים וצריכים להצדיק את ההילה של היחידה. והרגע הזה הוא אחד מהם. רגע שהוא הרבה יותר מכל מבצע אחר, בגלל הילדים. עוד הוספתי ואמרתי שמי שפוחד יכול לעזוב כרגע את הכוח ואני לא אבוא איתו חשבון על כך, אבל מי שנשאר מסלק מעצמו כל פחד. מי שיחליט להישאר ויגלה חולשת פחד במהלך המבצע – אני ארדוף אותו עד הסוף. כי בגללו ירצחו פה ילדים קטנים. איש לא זז.
"הלכתי בראש הכוח. במהלך הפריצה נפצעתי מרסיסי רימון בחזה וברגל. הרגשתי את הפציעה, אבל היא לא הייתה חמורה מדי – כך שהמשכתי, עד שצעקתי 'חדל' והורתי על סיום המבצע. במהלך ההשתלטות שלנו לא נגבה מאיתנו ומהילדים מחיר בנפש".
יאנוש בן-גל, אלוף פיקוד הצפון באותה עת, ציין לימים שמפקדים וחיילים צריכים ללמוד דוגמה אישית מדיין איך מתעקשים להמשיך גם לאחר שהגוף מדמם, כתוצאה ממפגש עם רסיסי מתכת של אויב.
כעת יכול היה דיין לסמן V ליד שתי משימות אישיות. הראשונה: שנית מעלות לא תיפול. והשנייה: אבא זוריק, עמדתי בסטנדרטים שהצבת.
לתפקודו המוצלח בהשתלטות במשגב-עם הייתה גם השפעה אישית על עתידו של דיין כמפקד היחידה. בספרם 'סיירת מטכ"ל' חושפים אבירם הלוי ואבנר שור כי דיין היה על כוונת רובה הצלפים של הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן. זאת לאחר שבתרגיל משותף של היחידה עם שייטת 13 – חודש לפני משגב-עם – טבע למוות אחד הלוחמים ורפול ראה בדיין אחראי אישית על כך. "עוזי לא ימשיך להיות מפקד היחידה אצלי", אמר רפול לאחר אותה טרגדיה. אם אכן אמר זאת, במבחן התוצאה נראה כי הוא שינה את דעתו לאחר משגב-עם.
# # #
לעוזי ופרופ' לזואולוגיה תמר דיין (בׅתו של חתן פרס ישראל לפיזיקה, פרופ' יגאל תלמי) שלושה ילדים בטווח הגילאים 24-37. לצעירה שבהם קוראים זהר ("רק כשהיא נולדה היה לי את האומץ לקרוא לה על שם אבי"). בנוסף יש להם בבוסטון הרחוקה גם "נכד זום", כהגדרת הסבא המתגעגע. הם גרים ביישוב 'הקודקודים בחאקי' – כוכב יאיר – בסמטה קטנה ופסטוראלית. מגרש ענק על יותר מדונם ועליו בית צנוע ופשוט למהדרין. כל כך פשוט, שהוא נראה כהתרסה ערכית מכוונת אל מול בתי פאר רבים באותו יישוב וביישובים דומים לו. דיין ואשתו שומרי מסורת וזו באה לביטוי ויזואלי בבית, בין היתר, בשני כיורים במטבח, חלבי ובשרי, ובפמוטים הנמצאים במיקום בולט ("אנחנו שומרים כשרות ולא מחללים שבת"). הפסנתר שבסלון נרכש לטובת לימודי הילדים את כלי הנגינה. מאז שעזבו את הבית – צליליו נדמו. בחצר, על צמרת מכנף-נאה בעל מוטת ענפים רחבה, בית עץ גדול ומרשים ("בניתי את זה לפני קרוב ל-30 שנה, כשהילדים היו קטנים").
ארבעה חתולים מאומצים מסתובבים בחצר הגדולה. הדיינים אימצו אותם, למרות אבחנה מעניינת ששמעתי מבעל הבית: "אתה יודע מה ההבדל בין כלב לחתול? כלב אומר: מי שגר בבית הזה מאכיל אותי, מטפל בי, דואג לבריאותי – הוא האלוהים שלי. חתול אומר: מי שגר בבית הזה מאכיל אותי, מטפל בי, דואג לבריאותי – כנראה שאני האלוהים שלו".
# # #
ב-1998 מונה דיין להיות סגן הרמטכ"ל. רבים הימרו אז שיגיע לתפקיד הרמטכ"ל, אלא שב-2002 העדיף שר הביטחון פואד בן-אליעזר את בוגי יעלון על פניו.
אתה יודע, אמרתי לו, במהלך השנים נכתב לא אחת, שאנשים מסוגו של ברק מעריכים אותך בצבא ואנשים מסוגו של רפול הרבה פחות. יכול להיות שזה מה שחיבל במינוי שלך לרמטכ"ל? "עזוב, אני לא נכנס לפרשנויות האלה", הגיב דיין בחוסר התלהבות בולט. "העובדה היא שפואד התעקש על בוגי וראש הממשלה שרון לא התעקש עליי. ומאוד יכול להיות שיש קשר לעובדה הזו ולעובדה שקוראים לי דיין. כי לאריק היה חשבון פתוח בולט עם דיין, שלא מינה אותו לרמטכ"ל. כמעט כל שיחה שלי איתו הגיעה לשֵם משה דיין, בליווי עקיצה או אמירה שהמחישו את זה".
באזרחות ניסה להיכנס לכנסת ברשימה עצמאית ולאחר שכשל הצטרף לליכוד. לא תמיד העמדות המדיניות שלך היו תואמות ליכוד, אמרתי לו. "נכון", הוא השיב. "בתקופת אוסלו חשבתי שצריך לתת סיכוי להסדר עם הפלסטינים. מהר מאוד הבנתי שזה לא זה. בעניין הזה בוגי ואני עברנו תהליך דומה".
בכנסת הוא משמש כיו"ר משותף של השדולה החקלאית ("שאר החברים מימין ומשמאל הם מושבניקים. כולל שכן שלי לשעבר רם בן-ברק מנהלל, שאח שלו, שנקרא על שמו של אבא זוריק, נפל ביום הכיפורים וקבור בנהלל שורה אחריו"). בנוסף, דיין הוא יו"ר השדולה למען נכי צה"ל ("כאחד שנפצע שלוש פעמים בפעולות מבצעיות, זה היה טבעי עבורי שאקים את השדולה הזו"). בנוסף הוא מקדם הצעות חוק, שהחשובה שביניהם אמורה להוריד, באופן מדורג, עד 20 אחוזים משכרם של נבחרי ציבור ובכירים בשירות הציבורי, שמשכורותיהם (כולל פנסיות צבאיות וכיוצ"ב) מגיעות לפי שלושה יותר ויותר מהשכר הממוצע במשק. ובנוסף, לבטל זכויות שונות שמקבלים אותם בכירים ושלא ניתנות לעצמאים. "כשהחוק שלי יעבור זה יוריד מהוצאות המדינה בין 12-14 מיליארד שקל לשנה", הוא אומר.
החזות של עוזי דיין עלולה להטעות. פניו רציניות. מדי פעם, כשהוא מחייך, מבזיק ניצוץ של שובבות כובשת בעיניו. אלא שרוב הזמן טון דיבורו רציני, שקט ומונוטוני. ולמרות כל אלה, דיין הוא איש שיודע לספר סיפור. וגם, בדרכו השקטה, לספר בדיחה. תרמילו גדוש באנקדוטות מתקופת שירותו, חלקן מצחיקות. הרבה פעמים הן באות כרקע למוטיב ערכי, שחשוב לו להדגיש.
כך היה כשדיבר על הצורך של המפקד לשמור על איזון בין הטלת יראׇה על החיילים ובין אי שמירת דיסטנס באופן קבוע. "גם כשהייתי אוגדונר או אלוף היה חשוב לי שאחרון החיילים יידע את שמי הפרטי. ישנה תפיסה פיקודית, שאני חולק עליה, שטוענת שאם המפקד יקפיד שלא להשתין יחד עם חייליו, הם יחשבו שיש לו ז*ן מזהב… יום אחד ראיתי מ"מ עומד מחוץ לאוהל וצועק לחייל ששוכב באוהל 'מה שלומך'. כשביקשתי ממנו הסבר, אמר לי הקצין הצעיר שהחייל שלו חולה והוא בא לבקר אותו. לשאלתי למה הוא לא יושב לידו, הוא ענה: 'המפקד, צריך לשמור על דיסטנס, לא?'. והתשובה שלי – במקרים כאלה כמו גם במקרים אחרים – ממש לא. בכלל, לפעמים דיסטנס יכול להביא לתקלות, כמו מה שקרה עם הנהג של רפול".
לא באמת חשבתם שנסיים את הכתבה מבלי לשתף אתכם באנקדוטה משעשעת זו, ששמענו מדיין: לרפול איתן היה נהג קבוע. בכל יום הורה לו רפול לעצור ליד שווארמה מסוימת ונתן לו עשרה שקלים כדי שיקנה לו מנה. בשלב מסוים פנה הנהג למרים, אשתו באותה עת של רפול, ושיתף אותה בפער, שבין הכסף שניתן לו ובין הכסף שהוא משלם בפועל. מרים אמרה לו: "בכל יום שישי כשאתה מחזיר את רפאל, תדווח לי כמה הוספת מכיסך ואני אחזיר לך". וכך היה. יום אחד הנהג היה חולה ולרפול לא נמצא נהג זמין. בצהריים הוא עצר ליד אותה שווארמה ויצא לקנות את המנה האהובה עליו. כשהגיש את המטבע של ה-10 שקלים, אמר לו המוכר: "רפול, נשמה, אין לי בעיה להזמין אותך, אבל זה עולה 20 שקל".
למחרת, כשהנהג שלו חזר, שאל אותו רפול מה הקטע עם התשלום. ענה לו הנהג: "זה בסדר, מרים מחזירה לי את ההפרשים". והשתיקה הממושכת והקבועה חזרה לה לחלל המכונית. אחרי חצי שעה רפול מפר את השתיקה ואומר לנהג: "אהה… זה דווקא טוב שהנושא הזה עלה. אהה… כי כבר שנתיים שאני שואל את עצמי כל יום, מה הבנזונה הזה עושה עם העודף שהוא מקבל…"
