ח”כ מתן כהנא (ימינה) החל את מסלולו הצבאי בסיירת מטכ”ל; איתו בצוות היה גם נפתלי בנט # דוד חרמץ שמע ממנו על בנט כאיש צוות בסיירת (“מנהיג טבעי, אבל מתקשה לקבל מרוּת כשהוא לא מספר אחת”) # רגע לפני סיום שירותו בצה”ל עבר הסבה לטייס קרב # לאחר שסיים לפקד על שתי טייסות יצא לאזרחות וקיבל טלפון מבנט, שהזמין אותו להצטרף אליו למסע הפוליטי  

“נולדתי להורים שבאו ממשפחות ייקיות – ממינכן ומפרנקפורט. משפחות דתיות ציוניות. סבא שלי היה ממקימי קיבוץ פועלי אגודת ישראל, חפץ-חיים, ואבי נולד באותו קיבוץ”, אומר אל”מ (במיל’) מתן כהנא (48), המכהן כיום כח”כ מטעם סיעת ‘ימינה’.

“אני הילד הבכור. בעקבותיי הגיעו עוד ארבעה. כשהייתי בן שלושה חודשים יצאו הורי לארה”ב, לצורך לימודי הנדסת חשמל של אבי. כשחזרנו עברנו להתגורר במושב של הפועל המזרחי בית-גמליאל, הנמצא בין יבנה לרחובות.

“ילדי בית-גמליאל למדו בתקופתי בקיבוץ יבנה. ההורים שלי רצו שאקבל חינוך דתי-תורני יותר בקיבוץ חפץ-חיים, שלא היה ממוקם באזור הרישום שלנו. ולשם כך הם, וחברים אחרים במושב שדעתם הייתה דומה, ניהלו מאבק ציבורי ארוך, עד שהשיגו את רצונם. המאבק הזה הצריך את אבא שלי להיות בקשר עם פוליטיקאים, דבר שלא ממש השאיר בו טעם של עוד. אני זוכר שהוא אמר לי: ‘רק אל תהיה יום אחד פוליטיקאי’…”

איזו אווירה אתה זוכר בבית, אני שואל אותו. “של חריצות, של עבודה קשה”, הוא ענה במיידי. “זה היה בית שהעריך מאוד תוצאות, אבל יותר מזה העריך מאמץ. אבא שלי הקים חברה שעסקה בייבוא, שיווק ושירות של מוצרים שקשורים ברפואה ובמקביל היו לו גם כרמים והוא גידל ארטישוקים”.

מה היה תפקידך בכוח, אני מתעניין. “עבדתי. גם בכרמים, גם בארטישוקים. אבל אל תוציא אותי חקלאי כזה גדול, כן? והיה לי עוד תפקיד: כיסוח הדשא. במקטע הזה אני זוכר חוויה שנצרבה בי. ולדעתי, נצרבה לטובה. באחת הפעמים כשכיסחתי את הדשא רחב הידיים שלנו, פשוט נשבר לי ממה שעוד חיכה לי. עצרתי את עבודתי ועזבתי את המכסחת. אבא שלי ראה את זה, ובלי לומר מילה לקח לידיו את המכסחת וסיים את כיסוח הדשא. העביר לי שיעור: איך משלימים משימה, גם אם היא קשה לך. זה ליווה אותי בגדול גם בסיירת מטכ”ל וגם בטׇיס”.

כהנא זוכר שגם השירות הצה”לי האיכותי ישב חזק בהווי המשפחתי. לא בלי סיבה. “אבא שלי היה מג”ד מילואים בצנחנים ובארוחות משפחתיות ובכלל, הרבה פעמים עלו החוויות שלו מהצנחנים”.

אז איך לא הגעת לשם? “שנים הייתי בטוח שאני אהיה צנחן. כשהתבגרתי ונחשפתי לסיירות, אמרתי לעצמי: אם יש משהו שהוא יותר – למה לא להגיע ליותר? גם זה דבר שהוא מאוד מאוד מובנה אצלנו במשפחה – החתירה למצוינות”.

אלא שהמצוינות גובה מחירים לא פשוטים ממי ששואף אליה. כהנא נחשף לזה לראשונה בחייו כנער בישיבה התיכונית.

“תראה”, הוא אומר, “ההורים שלי דרשו ממני דברים שהם אקסטרה – לא רק הצטיינות בלימודים. הם כפו עליי ועל אחיי ללמוד כלי נגינה. לא יכולתי לצאת מהבית אחר-הצהריים, לפני שהתאמנתי איזה חצי שעה בחצוצרה. אמי, אורה, תמיד אמרה לי: ‘יום אחד תודה לנו על כך’ – והיא צדקה. אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שנדרשתי בישיבה התיכונית ‘נתיב מאיר’ בירושלים.

“בתקופתי זו הייתה ישיבה שאספה את כל המבריקים מכל הארץ ואמרה להם מהיום הראשון: מכם אנחנו מצפים ליותר. העמיסו עלינו משקלים שלא דרשו במקומות אחרים. בכל המקצועות. המקום הזה גם קידש את התחרותיות. כמה מוסדות חינוך אתה מכיר, שמפרסמים את הציונים של כולם על לוח מיוחד? לאורך כל הלימודים ביסודי הייתי בין שלושת הטובים בכיתה, עם ציונים שבין 90 ל-100. ופתאום במבחן הקבצות במתמטיקה קיבלתי 5 נקודות מתוך 100. פתאום הבנתי שאני נמצא בתחתית – ברבעון התחתון של הכיתה. זו הייתה הכאפה של החיים שלי עד אז”.

ועברה בך מחשבה לעזוב את המקום הזה, אני שואל. “מה פתאום! בחיים לא”.

ומה אומרים ההורים על המציאות החדשה בחייך? “שלוש מילים: תתאמץ, תתאמץ, תתאמץ. וזו לא אמירה שהפתיעה אותי. כך הם תמיד אמרו לי, כשנתקלתי במחסום רציני. ואני הייתי ילד ‘ביי דה בוק’ – מה שאמרו לי עשיתי. אתה מכיר את המשפט שהמורים אוהבים לומר: ‘יש בו פוטנציאל, הוא רק צריך לרצות’? אז זהו, שהמורים שלי אף פעם לא אמרו את זה. אני לחצתי כל החיים על דוושת הגז של המאמץ עד הסוף”.

וכשלוחצים על הדוושה של הגז עד הסוף מצליחים לעלות מ-5 ל-100 במתמטיקה? “לא תמיד”, הוא עונה. “אתה עושה את כל המאמצים, אבל לפעמים זה לא מצליח. ובאמת העיפו אותי ב’נתיב מאיר’ מההקבצה הראשונה – גם במתמטיקה וגם בפיזיקה, אבל המשכתי ללמוד באותו מוסד. נשארתי בקבוצה הטובה ב-NBA”.

תגיד, אף פעם לא עברה בך המחשבה שאולי כדאי להיות ראש לשועלים, אני מסתקרן. “בחיים לא! אני נשאר עם האריות, גם אם לא אהיה הראש לאריות”, הוא פוסק.

בקיצור, אני אומר לו, המקום הזה התאים כמו כפפה ליד, לחינוך למאמץ ולמצוינות שקיבלת מהוריך בילדותך. “לגמרי”, הוא מסכים.

                                                   #  #  #

כהנא הוא מרואיין קשה וקל בו זמנית: כדי להוציא ממנו חווית ‘עסיסיות’ מעברו, צריך לשים אותו במכונת כביסה זמן רב במצב סחיטה (“מה לעשות – אני לא נהגתי על משאית בגיל 13…”). מצד שני, להבדיל ממרואיינים אחרים הוא משתף פעולה וזורם ביתר קלות בכל הקשור לצילומים. זאת ועוד: הוא אף הציע כמה לוקיישנים לצילום מיוזמתו.

אחד המקומות שהוא מציע להצטלם לצידם – הספרייה שבביתו. וכאן, לזכותו, יש לו סיפור שווה: “עד הצבא הספר הכי מתקדם שקראתי היה ‘קופיקו באפריקה’. אמיתי לגמרי. בסיירת זה נודע למפקד הצוות שלי, שלקח את זה קשה. הוא נתן לי את ‘רומן רוסי’ של מאיר שלו ונתן לי גם פקודה: ‘קרא את זה’. פקודות אני תמיד מבצע. למרבה הפלא מאז התחלתי לאהוב לקרוא ספרים ואני מקפיד על כך באופן שוטף וקבוע. גם כשהייתי מפקד טייסת קראתי ספר לשבוע”.

מתן וד”ר (לפסיכולוגיה קלינית) ליסה כהנא מתגוררים בבית חד-קומתי במושב בית-גמליאל שליד רחובות. להם ארבעה בנים, בטווח הגילאים 14-20. ביתם פשוט ופונקציונאלי והוא ממוקם בנחלה, שמשתרעת על פני 30 דונם. מחוץ לבית מִתקן כושר רב-תכליתי (“משמש את הבנים שלי. אני כיום לצערי לא בקטע”). כר דשא רחב צובע בירוק את החצר האחורית.

דשא סינתטי בחצר של מושבניק מלידה? אני מנסה לעקוץ. “אל תשאל”, הוא עונה. “המון פה במושב הסתלבטו עליי כמוך. בסוף, כמעט כולם עברו לדשא סינתטי. למה לא? תמיד ירוק. לא צריך להשקות; לא צריך לכסח”.

“מה לעשות, הייתי חְנון. אם הייתה הגדרה למילה הזאת במילון, היה אפשר לשים את השם והתמונה שלי כדוגמה באותו ערך”, אמר לי כהנא יותר מפעם אחת, כשתבעתי ממנו את ליטרת הבשר העסיסי, בדמות סיפורים פיקנטיים מעברו. האומנם כך? לאחר שתקראו את העדות הבאה, תחליטו אתם עד כמה הוא אכן היה כזה.

חבר ילדות שלו מעיד כי כילדים הוא וכהנא השתוללו באופן קבוע בהסעות אל בית הספר ובחזרה. “יום אחד נשבר לנהג ההסעות ובדרך חזרה, בכניסה למושב, הוא הוריד אותנו ואמר לנו להמשיך רגלית הביתה. מתן ירד לפניי. אני התעכבתי. כשירדתי לא הבנתי לאן הוא נעלם. כשהאוטובוס התחיל לנסוע ראיתי אותו עומד על הסולם האחורי של האוטובוס מנופף לי לשלום”.

מצד שני, יכול להיות שזה לא בא ממקום של שובבות, אלא ממקום של רדיפת צדק: ההורים שלי שִלמו כסף מלא, כדי שהסעה תביא אותי עד הבית ממש.

לא מן הנמנע שבסיפור האחרון טמון הרמז לכימיה שקיימת בין ח”כ כהנא למנהיג מפלגתו נפתלי בנט. בואו נטוס במנהרת הזמן כ-10 שנים קדימה.

חנוכה, חורף 1991. כהנא ובנט משרתים באותו צוות בסיירת מטכ”ל. במהלך מה שאמור להיות תרגיל ניווטים שגרתי, מקבלים בהפתעה חיילי הצוות הודעה כי הם נכנסים ברגע זה לנוהל של תרגיל מילוט. מפקד הצוות אומר להם: “נתקלתם בעומק של מדינת אויב. אתם צריכים לחזור לישראל בחיים, מבלי שכוחות אויב (ובתרגיל – מפקדי היחידה) יתפסו אתכם. עליכם להגיע לנקודה המרוחקת 160 ק”מ מכאן עד סוף השבוע, תוך התקדמות בלילה בלבד. חוץ מגניבת רכבים – מותר לכם לעשות הכל”.

לוחמי החוליה עורכים חישוב – בעזרת מחשבון או בלעדיו, לא ברור עד היום – כמה זה 160 ק”מ לחׇלק ל-5 לילות, ומתחרפנים מהתוצאה: צעידה של 32 ק”מ ללילה. סיוט.

בלילה הראשון הם צועדים בשטח בוצי הרחק מהכביש, כדי שלא ייתפסו, ועדיין הם רואים את המתרחש בכביש. רעש פתאומי מסב את תשומת ליבם. ‘טנק מצוות’ של חב”ד עם חנוכייה עליו, מפלס את דרכו במעלה הכביש. לבנט נדלקת נורה בראש: לגנוב רכבים אסור, אבל איפה כתוב שאסור ‘לגנוב’ באמצעותם את הדרך? הוא מוביל את החוליה שלו לפיתול בכביש. ליל חורף גשום. תנועה דלילה. לפתע הם רואים מיכלית דלק מתנהלת לאיטה. הם מזנקים לכביש וכמו שוטרים מסמנים בעזרת פנסים לנהג לעצור. עד שהנהג פותח את הדלת ויורד מהמשאית – חוליית בנט עולה על הפגוש האחורי ונאחזת – שימו לב לפרט הסימבולי המעניין! – בסולם שקבוע בגב המשאית. הנהג מקלל משהו ברוסית (או בערבית) עולה חזרה למשאית וממשיך בדרכו. שלושה אגודלי כפות ידיים מורמים באותו רגע באזור הסולם. “יש! שיחקנו אותה”.

                                                   # # #

 ביולי 1990 התגייס כהנא לסיירת מטכ”ל ושובץ ל’צוות גיורא’, בו צוּוְתו גם עמנואל מורנו ז”ל ונפתלי בנט. “עמנואל”, אומר כהנא, “היה בולט בזה שלא היה בולט בשום דבר – חוץ מהפעלת מאמץ – אבל הוא היה הראשון שרצית אותו איתך בכל מקום; כי הוא ידע להשרות אווירה, שכשהוא בסביבה הכל יהיה בסדר. וגם כי הוא דאג לזולת לפני שהוא דאג לעצמו”.

ואיך היה בנט כאיש צוות? “נפתלי היה הנווט הכי טוב בצוות. אני חושב שזה נבע מהגאונות שלו. הוא גאון אמיתי. מאובחן. קיבל איזה 780 פלוס בפסיכומטרי. נפתלי היה מאוד מוכשר, הן ברמת החיילוּת והן בתפקוד הכללי שלו בצוות. הוא מאלה שלוקחים אחריות; מאלה שאכפת להם. ראש גדול. ראית עליו מהרגע הראשון שהוא מנהיג טבעי.

“הוא נתן המון מעצמו לחברים בצוות, אבל גם ידע לדרוש משמעת. אני זוכר שבוע ניווטים. על נפתלי הוטל להוביל את הצוות בניווט לאורך כל השבוע. בשלב מסוים הייתה סיטואציה שהרגשנו שאנחנו מתברברים בדרך, ומישהו רטן. אפשר להבין את הרטינה. אתה הולך עם המון משקלים והתברברות גובה מחיר כבד: היא מאריכה את הדרך ללא צורך והגב מתחיל לכאוב מוקדם יותר. נפתלי שמע את הרטינה הסתובב ואמר ל’קוטר’ בסמכותיות: ‘אתה כבר כמה ימים הולך אחריי ותמשיך ככה עד הסוף’. והרחש-בחש הזה הסתיים באותו רגע”.

ולא היו לו חסרונות, אני שואל. “תראה”, הוא משתף, “היו רגעים שהרגשת שהממשק בינו לבין מפקד הצוות לא היה הכי נעים”.

אולי כי הוא הרגיש שהוא מאפיל עליו, אני זורק השערה. “שמע, לא מתאים לי להיכנס לפסיכולוגיה של העובדות.אבל עובדתית מפקד הצוות לא מספיק סימפֶת את נפתלי”.

אולי כי נפתלי לא מספיק זורם בקטע של קבלת מרות, כאשר הוא לא מספר אחת?

התגובה של כהנא לשאלתי האחרונה עשויה לעניין מאוד את הקורא גדעון סער: כהנא עצר את שטף דיבורו הקולח אמר “אהה…” ארוך יחסית, ואז הפטיר במהירות: “יכול להיות”.

אלא שמיד הוא ביקש שאשים לב למשתמע מהסיפור הזה: “תראה, מפקד הצוות היה יכול לזרוק אותו. והוא לא עשה את זה, כי אף אחד לא מוכן לוותר על חייל מוכשר וטוב. והיה ברור שנפתלי הוא כזה”.

אז איך זה שבסוף הוא הגיע ליחידת מגלן, אני מקשה. “נפתלי בסוף המסלול רצה להיות קצין. אמרו לו אתה מצוין, אבל בסיירת מטכ”ל לא תהיה קצין. יכול להיות שהיה לזה גם קשר לממשק היחסים שהיה לו עם מפקד הצוות. נפתלי החליט שיותר חשוב לו להיות קצין מאשר להיות ביחידה ועבר למגלן”.

מה לקחת איתך מסיירת מטכ”ל לעולם הפוליטי, אני שואל. “הרבה דברים. העולם הפוליטי הוא מסע ארוך. ובסיירת עושים את זה הרבה. ויש עוד מושג בסיירת מטכ”ל – ‘הבלת”ם (בלתי מתוכנן) שאחרי האימון’. סיימת אימון? יופי. פתאום נוחתת פקודה חדשה: תפתחו אלונקות ותמשיכו עוד 10, 20, 30 ק”מ”.

רק אמר כהנא את המושג ‘הבלת”ם שאחרי האימון’ וכבר נזכר בחוויה שהייתה לו מיד לאחר הבחירות בסיבוב הראשון, כש’ימינה’ לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

“בבוקר שאחרי הבחירות קמתי מוקדם והחלטתי שאני נוסע למטה. הייתי שם לבד. לקחתי מטאטא והתחלתי לנקות. פתאום הדלת נפתחת ועוד מישהו מגיע – נפתלי. הסתכלנו אחד על השני ופרצנו בצחוק. ואז הגיעו דיווחים על כך שייתכן שהיו טעויות בספירה. כשהבנו שיש אפשרות להציל את זה, אמרנו אחד לשני: “יאללה, בלת”ם!”

כמעט כמו מה שטראמפ עשה, הערתי. תגיד, מסע הנחישות הזה לא מוביל לנ”צ פתטית, שעלולה להפוך – כמו שראינו לאחרונה בגבעת הקפיטול – למסוכנת?

“רגע-רגע, לאן אתה מגיע? יש הבדל גדול. בדקנו אפשרות של טעויות. הפכנו כל אבן, אבל לא אמרנו שאנחנו לא מקבלים את התוצאות ושהכל רמאות”.

                                              #  #  #

לאחר שירות של 3.5 שנים ב’יחידה’ עמד כהנא להשתחרר מהצבא ואז הוא החליט לנסות ולהתקבל לקורס טיס. למה? “כי במהלך השירות נחשפתי לפעילות של חיל האוויר – עבדנו איתם המון. סיבה שנייה: יצאתי אז עם חברתי, שהיום היא אשתי, ואחיה שירת כנווט קרב והתחברתי לחוויות ששמעתי ממנו”.

יש משהו נוגע ללב בכנות ובצניעות של כהנא, ושעל הדרך מנתץ את נוסחת הסטיגמה: טייס שווה שחצן.  “לא הייתי טייס מצטיין. יש כאלה שנולדו לטוס. אני לא אחד מהם. תכונות הטיסה הטבעיות שלי מאוד בינוניות, במקרה הטוב”, הוא אומר ומוסיף: “יותר מזה: פעמיים הייתי על סף הדחה. פעם אחת, כי לא עברתי את המבחן בפיזיקה. בפעם השנייה מפקד הטייסת שלי קרא לי ואמר: ‘אתה טס גרוע. אם לא תשתפר – תעוף’.

“רק שתבין את גודל החרפה”, הוא מחייך, “הטייסים הטובים בתקופתי הטיסו את האף-15, הפחות טובים את האף-16 והפחות-פחות טובים את הפאנטום. ואני הייתי בקבוצה האחרונה…”

 אז איך זה ששרדת, אני שואל. “בגלל שני דברים: מאמץ אדיר שלי להתגבר על הכשלים  וגם כי אני אדם שאנשים אוהבים. ומשום כך מפקדים ומדריכים היו מוכנים לתת מעל ומעבר – גם בשעות חופשיות שלהם – כדי לסייע לי להגיע לציון עובר”.

לא רק שהוא שרד, אלא שבהמשך מונה להיות מפקד טייסת 116 ולאחר מכן מפקד טייסת 109.

“בשלב מסוים רציתי להתקדם ולהיות מפקד בית הספר לטיסה. הייתה לי שיחה עם מפקד החיל, שאני מאוד מעריך אותו, עמיקם נורקין. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הבנתי שזה לא הולך לקרות, אז אמרתי לעצמי – יאללה, נגמר. מתנפלים על האזרחות”.

 ככה? יאללה? נקסט? בלי שום מרמור? “ממש כך. בלעתי את הרוק. כאב יום – וזהו. קודם כל, בדיעבד גם אם אני הייתי צריך לבחור – הייתי בוחר במי שמונה להיות בסוף מפקד ביה”ס. שנית, היינו איזה 15 טייסים, שמתוכם יום אחד ייבחר מפקד החיל. הפירמידה בגבהים האלה נעשית צרה והפחות טובים נופלים. ממה יש לי בדיוק להרגיש מבואס? שיצאתי בדרגת אל”מ? שהייתי מפקד שתי טייסות?”

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא כהנא-הפעוט-בחברת-הוריו-768x1024.jpg
כהנא הפעוט בחברת הוריו

                                                   # # #

“‘אדם לעמל יולד’ – זה הסלוגן של חיי”, אומר כהנא ואין כל סיבה שלא להאמין לו. “כל מה שהגעתי היה בזכות עמל רב, מאמץ, התגברות על חולשות והתגברות על קשיים. כך בתקופת לימודיי בנערותי וכך בשירותי בצבא – בסיירת ובטיס”.

אבל היה רגע אחד בחייו שכהנא קיבל על כפית של כסף, ללא כל מאמץ מצידו, את מה שאחרים עמלים קשה, לעיתים שנים רבות, ובהרבה מהמקרים גם לא מצליחים להשיג.

השתחררתי בינואר 2019. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי טלפון מחברי לצוות, נפתלי בנט. הוא הקים את ‘הימין החדש’ ונערך להתמודדות בבחירות באפריל 19 (‘הסיבוב הראשון’). נפתלי הציע לי להשתבץ ברשימה לכנסת במקום הרביעי”.

אלת המזל עמדה לצידך, אני מעיר. “השאלה איזו אלת מזל – הטובה או הרעה”, הוא מגיב בחיוך ועובד לטון רציני: “את האמת? לא הרגשתי באותה תקופה שיש בי איזו בעירה להיכנס לכנסת, כדי להילחם על אג’נדה מסוימת”.

ועדיין הסכמת, אני אומר. “נכון. כי כשאלוף משנה משתחרר מצה”ל עומדות בפניו שתי מטרות: להשפיע על עיצובה של המדינה, ואני אומר את זה ממש בלי ציניות, והדבר השני – להנהיג. זה בדנ”א שלנו. אז אמרתי וואלה, למה לא. בוא נקפוץ על זה”.

תגיד, אתה זוכר מה עשית לפני שנתיים ושלושה חודשים וחצי? התקלתי אותו.

“ממש לא”, הוא ענה. ובכן, המשכתי, נתת אז את הראיון הראשון שלך בחיים, בעודך משרת כמפקד טייסת. ‘ידיעות אחרונות’ כינו אותך בכתבה אל”מ מ’; פניך בתמונה היו מטושטשות  עם ריבועים מפוקסלים. כולה שנתיים – ואיזה מעבר! מהכי חושך להכי חשיפה. איך בן-אדם מתמודד בתוך עצמו עם מעבר כזה, במהירות שכזו?

“תקשיב”, הוא עונה, “הסתגלות מהירה ותפקוד מהיר ויעיל הם הדברים שהכי נדרשים מטייס. הכל קורה במהירות של 2 מאך: אתה טס במהירות הקול, האויב טס לכיוונך במהירות הקול. כלומר, אתם מתקרבים אחד לשני פי 2 ממהירות הקול. מרחק של 50 ק”מ הופך בתוך שניות למגע – ואנחנו בקרב אוויר.

“עד שנכנסתי לפוליטיקה, בחיים לא הייתי ברשתות חברתיות. זמן קצר לאחר מכן, וכבר שחיתי שם כמו דג במים: מעלה כל כמה ימים סרטון ופעיל מאוד בכל הפלטפורמות. המעבר היה מהיר ובלי שום בעיה. רק עם דבר אחד קשה לי עד היום: תגובות, טוקבקים, פוסטים, ציוצים, שבם אני מזהה לעיתים שנאה כלפיי. איך שנכנסתי, וכבר קראתי ב’הארץ’ מאמר שתקף אותי בארסיות רבה. כל חיי  אני רגיל שאנשים אוהבים אותי. ופתאום, לראשונה, אני נתקל בשנאה. ואת האמת? גם אשתי לקחה את זה קשה. אני זוכר שבאתי עם המצוקה הזו לנפתלי והוא אמר לי: ‘אחד הדברים הכי חשובים לפוליטיקאים – שיהיו לו שונאים'”.

אמירה קצת מפתיעה, אני קוטע את גילוי הלב המעניין של כהנא. “המשמעות של האמירה הזו היא, שחשוב שלפוליטיקאי יהיו דגלים, עליהם חרותים ערכים שלמענם הוא נלחם.  שהוא לא יהיה שבשֶבת. והמחיר של לחימה על אותם דגלים בגזרה הפוליטית הוא, שבהכרח זה יקים לך שונאים.

“מצד שני, נפתלי הזהיר אותי מסכנות בעולם הפוליטי. כשאמרתי לו שאני רוצה להילחם בהסתדרות וב’וועדי השאלטר’ הכוחניים, הוא הגיב: ‘אוקיי. נושא ראוי, אבל ההסתדרות היא גוף מאוד חזק וכוחני. לפני שאתה הולך על זה תבדוק טוב טוב שאין לך שלדים מהעבר בארון שלך. כי הם יגיעו לזה’. אמרתי לו בתגובה, שגם אם ישימו עליי גדוד של חוקרים – אחרי שבוע הם יתאבדו משעמום…”

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא כהנא-2.jpg
“עד הצבא הספר הכי רציני שקראתי היה קופיקו”. כהנא לצד הספרייה בביתו (צילום: דוד חרמץ)

                                                      # # #

כהנא מספר שלקראת כניסתו לכנסת הוא גיבש לעצמו את שלושת הדברים הכי חשובים שירצה להילחם עליהם: “כלכלת שוק חופשית וליברלית (כולל, כאמור, מאבק בהסתדרות), תיקון מערכת המשפט וטיפול בנושאי דת ומדינה. בתחום החשוב הזה של דת ומדינה נוצרה סימביוזה נהדרת ביני לבין נפתלי, כי האשימו אותו שהנושא הזה לא בראש מעיניו”.

לא ממש האשימו, אני אומר. בנט תמיד התרחק מסוגיות דת וגם כעת הוא פועל תחת הסלוגן של ‘לא פרנסה – לא מעניין’.

“נתנו פירוש לא נכון למה שהוא אמר. זה לא שזה לא מעניין אותו. זה נכון שהוא מתמקד כרגע בנושא הקורונה ונזקי הפרנסה שהיא יצרה, אבל הוא מינה אותי להיות יד ימינו וידו הארוכה בתחום דת ומדינה. זה כמו שמפקד חיל האוויר לא מתעסק אישית עם מזל”טים. בשביל זה יש לו ת”פ שהוא סומך עליו שיעשה זאת. אז מה נגיד, שמזל”טים לא מעניינים את מפקד החיל? טענה אבסורדית!”

כלומר, בקונסטלציה מסוימת נראה אותך שר הדתות, אני שואל אותו. “אני מת להיות שר הדתות”, הגיב כהנא בהתלהבות גלויה. “יש המון רפורמות שצריך לעשות, כדי לרומם את קרנה של היהדות ברוח אמנת גביזון-מדן”.

ומה לגבי גזרת סמוטריץ’, אני שואל. יש מצב שתחברו שוב יחד? “בצלאל לצערי עסוק עכשיו בשריפת הגשרים. ואני לא אומר ‘לצערי’ מן השפה ולחוץ. באמת לצערי, כי עבדנו יחד בהרמוניה יוצאת דופן לטובה. אבל הוא פשוט עושה את הכל כדי לשרוף גשרים, מאז שהחליט לעזוב אותנו. את האמת? אני גם לא מבין את ההיגיון שלו: הצענו לו שלושה ח”כים חרד”לים במקומות ריאליים. בכל חיבור אחר שהוא יעשה יהיו לו פחות מזה”.

אולי, העליתי בפני כהנא תיאוריה, גם סמוטריץ’ מעדיף להיות קצין מגלן בראש יחידה קטנה משלו, מאשר להיות סמל בסיירת מטכ”ל?…

“טוב, הבנתי. השוואה יפה. אני רק מקווה שזה לא ייגמר, כשהוא בבקו”ם מחפש את…נו, טוב, לא משנה…”

תגובות

להשאיר תגובה